משנה ב: הַשּׁוֹאֵל אֶת הַפָּרָה, שְׁאָלָהּ חֲצִי הַיוֹם וּשְׂכָרָהּ חֲצִי הַיוֹם, שְׁאָלָהּ הַיּוֹם וּשְׂכָרָהּ לְמָחָר, שָׂכַר אַחַת וְשָׁאַל אַחַת, וָמֵתָה, הַמַּשְׁאִיל אוֹמֵר שְׁאוּלָה מֵתָה, בְּיוֹם שֶׁהָיְתָה שְׁאוּלָה מֵתָה, בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה שְׁאוּלָה מֵתָה, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, חַיָּב. הַשּׂוֹכֵר אוֹמֵר שְׂכוּרָה מֵתָה, בְּיוֹם שֶׁהָיְתָה שְׂכוּרָה מֵתָה, בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה שְׂכוּרָה מֵתָה, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, פָּטוּר. זֶה אוֹמֵר שְׁאוּלָה וְזֶה אוֹמֵר שְׂכוּרָה, יִשָּׁבַע הַשּׂוֹכֵר שֶׁשְּׂכוּרָה מֵתָה. זֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ וְזֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, יַחֲלֹקוּ:
כפי שהתבאר לעיל, יש חילוקים בין חיובי תשלומים של שואל לבין חיוביו של השוכר, ומשנתנו עוסקת בדינו של אדם שאין ידוע אם בעת האונס [שהשואל חייב בזה והשוכר פטור] היה דינו כשל שואל או כשל שוכר.
הַשּׁוֹאֵל אֶת הַפָּרָה, שְׁאָלָהּ חֲצִי הַיוֹם וּשְׂכָרָהּ חֲצִי הַיוֹם, שְׁאָלָהּ הַיּוֹם וּשְׂכָרָהּ לְמָחָר, או שקיבל מחבירו שתי פרות, שָׂכַר פרה אַחַת וְשָׁאַל פרה אַחַת, וָמֵתָה אחת מהן, הַמַּשְׁאִיל אוֹמֵר שְׁאוּלָה מֵתָה, או לגבי האופן ששאלה היום ושכרה למחר, אומר המשאיל בְּיוֹם שֶׁהָיְתָה שְׁאוּלָה מֵתָה, או באופן הראשון ששאלה חצי היום, אומר המשאיל בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה שְׁאוּלָה מֵתָה, ובגמרא מבואר שמדובר שהיו שתי פרות, והמשאיל טוען ששתיהן היו שאולות. וְהַלָּה – השואל, מודה באחת מהן שהוא חייב עליה, ואוֹמֵר על השניה אֵינִי יוֹדֵעַ אם היתה שאולה, חַיָּב לשלם עליה, והטעם לכך, כיון שהודה באחת מהן הרי הוא 'מודה במקצת', וחייב שבועה דאורייתא על הפרה השניה, ואינו יכול להשבע עליה כיון שאינו יודע, ומתוך שאינו יכול להשבע, משלם.
ואם הַשּׂוֹכֵר אוֹמֵר שהפרה השְׂכוּרָה מֵתָה, או באופן שהושכרה לו פרה אחת ליום של שכירות ויום של שאלה, טוען שבְּיוֹם שֶׁהָיְתָה שְׂכוּרָה מֵתָה, או בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה שְׂכוּרָה מֵתָה, וְהַלָּה – המשכיר אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, פָּטוּר, כיון שבמקום שהתובע טוען שמא אין הנתבע חייב לשלם.
זֶה – התובע, אוֹמֵר בטענת ודאי שמתה השְׁאוּלָה, וְזֶה – הנתבע אוֹמֵר בטענת ודאי שמתה השְׂכוּרָה, יִשָּׁבַע הַשּׂוֹכֵר שֶׁשְּׂכוּרָה מֵתָה [ואף ש'טענו חיטים והודה לו בשעורים' פטור משבועה, וכאן תבעו ב'שאולה' והודה ב'שכורה', מבואר בגמרא שכיון שבין כך חייב הוא להשבע שמתה כדרכה, כדי להפטר, מגלגל עליו התובע אף שבועה זו שהשכורה מתה, ולא השאולה].
זֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, וְזֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, יַחֲלֹקוּ, והיינו כדעת סומכוס, האומר שממון המוטל בספק, חולקים. אבל לדעת חכמים המוציא מחבירו עליו הראיה.
