שנינו במשנה, 'הָיוּ לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן' וְכו' עַד 'זה אומר גדול וזה אומר קטן, יִשָּׁבַע הַמּוֹכֵר שֶׁהַקָּטָן מָכַר', והבינה הגמרא שזו שבועת התורה של מודה במקצת, והיינו כיון שהלה תובעו עבד גדול, והוא מודה לו בעבד קטן, ותמהה על כך הגמרא, אַמַּאי – מדוע מתחייב המוכר שבועה, והרי מַה שֶּׁטְּעָנוֹ לֹא הוֹדָה לוֹ, וּמַה שֶּׁהוֹדָה לוֹ לֹא טְעָנוֹ, כלומר, אין המודה במקצת חייב שבועת התורה אלא אם כן הודה במקצת מה שהלה תבעו, אך אם תבעו חטים והודה לו בשעורים, פטור, ואף כאן יש לפוטרו, כיון שהקונה טוען שמכר לו עבד גדול, והוא מודה לו בעבד קטן, והרי זה כשני מינים שונים. וְעוֹד, הרי הֵילָךְ הוּא, כלומר, אף המודה במקצת, אם אומר מיד עם הודאתו 'הילך אותו מקצת שאני חייב לך', פטור משבועה על השאר, וכיון שכאן העבד הקטן קיים ועומד, ומוכן המוכר ליתנו לקונה מיד, הרי זה כאומר 'הילך', ויש לפוטרו משבועה. וְעוד קשה, הרי אֵין נִשְׁבָּעִין כלל עַל הָעֲבָדִים, ומדוע אמרה המשנה שעל המוכר להשבע. מתרצת הגמרא, אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא, חיוב השבועה אמור במשנתנו, היינו כְּגוֹן שֶׁטְּעָנוֹ עֶבֶד בִּכְסוּתוֹ – שתבעו הקונה עבד גדול עם הבגד שעליו, והלה הודה לו בעבד קטן עם הבגד שעליו, ונמצא שיש כאן תביעה והודאה במקצת במטלטלין, ומתחייב עליהם שבועת התורה, ואגב כך מגלגלים עליו שבועה גם על העבד עצמו, וְכן מה שאמרה המשנה שיש חיוב שבועה בתבעו שדה גדולה והודה לו בשדה קטנה, היינו כשתבעו שָׂדֶה בְּעוּמְרֵיהָּ – שדה גדולה עם העומרים שבה, והלה הודה לו בשדה קטנה עם העומרים שבה, וכיון שיש כאן תביעה והודאה בעומרים, שהם מטלטלין, מתחייב המוכר שבועת מודה במקצת, ואגב כך מגלגלים עליו שבועה גם על השדה בעצמה.
ממשיכה הגמרא ומקשה, וְאַכַּתִּי – והרי גם לפי תירוץ זה עדיין קשה, שהרי לגבי כְּסוּת של עבד, מַה שֶּׁהוֹדָה לוֹ לֹא טְעָנוֹ, וּמַה שֶּׁטְּעָנוֹ לֹא הוֹדָה לוֹ, כיון שכסות גדולה וכסות קטנה הם כמו שני מינים שונים, והרי זה כתבעו חטים והודה לו בשעורים, שפטור משבועה. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב פָּפָּא, משנתנו עוסקת בִּדְלַיְפֵי – באופן שהבגד עדיין מחובר, כלומר, עדיין לא נעשה מהבד, אלא זה תובעו שמכר לו בד בשיעור שיש בו כדי להכין בגד לעבד גדול, וזה מודה בשיעור בד שיש בו כדי להכין בגד לעבד קטן, והרי התביעה וההודאה באותו מין, הִלְכָּךְ [-ולכן] באופנים אלו מִישְׁתַּבַּע עַל הַכְּסוּת וְעַל הָעֳמָרִים, דְּמוֹדֶה מִקְצָת טַעֲנָה הוּא, וּמִיגּוֹ דְמִשְׁתַּבַּע אַכְּסוּת מִישְׁתַּבַּע נַמִּי אַעֶבֶד – ומתוך שהוא מתחייב שבועה על הבגד, משביעים אותו גם על העבד עצמו, כְּדִתְּנַן – וכפי ששנינו במשנה (קדושין כו.) נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחֲרָיוּת, והיינו מטלטלין, זוֹקְקִין לִנְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת, והיינו קרקעות, לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶן, על ידי גלגול שבועה.
משנה
הַמּוֹכֵר זֵיתָיו לְעֵצִים – אדם המוכר לחבירו עצי זית על דעת שיקצצם וישתמש בהם כעצים להסקה וכדומה, והשתהה הלוקח מלקוצצם, ובינתיים הצמיחו פירות, וְעָשׂוּ פָּחוֹת מֵרְבִיעִית לַסְּאָה, כלומר, שמתוך כמות של סאה זיתים אין רביעית שמן, כיון שזו כמות קטנה שאין דרך בני אדם להקפיד על כך, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַזֵּיתִים – של הקונה. אבל אם עָשׂוּ רְבִיעִית לַסְּאָה, זֶה – הקונה את העצים אוֹמֵר, זֵיתַי גִּדְּלוּ, וְזֶה – המוכר אוֹמֵר, אַרְצִי גִדְּלָה – הרי הם גדלו מכך שהשהית אותם בקרקע שלי, יַחֲלֹקוּ.
שָׁטַף הַנָהָר את זֵיתָיו – עצי זית מתוך קרקעו, וּנְתָנָן לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ, זֶה – בעל העצים אוֹמֵר, זֵיתַי גִּדְּלוּ, וְזֶה – בעל הקרקע אוֹמֵר אַרְצִי גִדְּלָה, יַחֲלֹקוּ.
גמרא
שנינו במשנה שהמוכר זיתיו לצורך עצים, ועשו פחות מרביעית לסאה, הרי הם של בעל העצים, ואם עשו רביעית לסאה, יחלוקו. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמִי – באיזה אופן שייך דין זה, אִי דְאָמַר לֵיהּ – אם אמר בעל הקרקע לקונה של העצים קוֹץ לְאַלְתַּר – חתוך את העצים מיד, אם כן אֲפִלּוּ אם עשו פָּחוֹת מֵרְבִיעִית לסאה, נַמִּי – גם כן צריכים הזיתים להיות לְבַעַל הַקַּרְקַע, שהרי לא הסכים שבעל העצים ישהה אותם באדמתו כלל. וְאִי דְאָמַר לֵיהּ כָּל אֵימַת דְּבָעִית קוֹץ – ואם אמר המוכר לקונה שיקצוץ את עציו מתי שירצה, הרי זה כאילו התיר לו בפירוש להשאירם זמן רב, ואם כן אֲפִלּוּ רְבִיעִית נַמִּי לְבַעַל הַזֵּיתִים – גם אם עשו העצים יותר מרביעית לסאה צריכים הזיתים להיות שייכים לקונה, מאחר והשהה אותם ברשות. מתרצת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה משנתנו להשמיענו דינים אלו, אלא באופן דְאָמַר לֵיהּ סְתָמָא – שמכר לו סתם על דעת שיקצוץ את העצים, אך לא אמר לו זמן מסוים לקציצה זו, ובאופן זה שיערו חכמים שאם עשו העצים פָּחוֹת מֵרְבִיעִית לסאה, לֹא קַפְּדֵי אִינְשֵׁי – אין דרך בני אדם להקפיד בכך, והרי הם לבעל העצים, אבל אַרְבִיעִית – על שיעור רביעית, קַפְּדֵי אִינְשֵׁי דרך בני אדם להקפיד, ולכן יחלקו בזיתים.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, רְבִיעִית זאת שֶׁאָמְרוּ במשנתנו, שאם עושים העצים רביעית לסאה יחלוקו, היינו שיש רווח של רביעית שמן לסאה, חוּץ מִן הַהוֹצָאָה שמוציאים במסיקתם והוצאת השמן מהם.
שנינו במשנה, 'שָׁטַף הַנָּהָר אֶת זֵיתָיו ונתנן לתוך שדה חבירו וְכוּ' יחלוקו'. אָמַר רַבִּין, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, לֹא שָׁאנוּ דין זה, שֶׁחוֹלְקִין, אֶלָּא באופן שֶׁנֶּעֶקְרוּ העצים בְּגוּשֵׁיהֶן – יחד עם גושי הקרקע המחוברים אל שורשיהם, והתחברו כך לשדה חבירו, שבאופן זה אין הם נחשבים כנטיעות חדשות האסורות משום ערלה, אלא הפירות מותרים באכילה מיד, כפי שהיו קודם שנעקרו ממקומם, וּבְתוֹךְ שָׁלֹשׁ שנים משעה שנעקרו ממקומם וניתנו בשדה חבירו, שבאופן זה יש תועלת לבעל הקרקע, שיכול הוא לאכול את הפירות מיד בלא להמתין שלש שנים, ובאופן זה הם חולקים בפירות, כיון שמחמת גושי הקרקע של בעל העצים ראויים הפירות להאכל מיד ללא איסור ערלה, ומחמת קרקעו של חבירו, שבה נטועים עתה העצים, נותנים הם פירות. אֲבָל לְאַחַר שָׁלֹשׁ שנים שכבר שהו העצים ברשותו, הַכֹּל – כל הפירות שייכים לְבַעַל הַקַּרְקַע, והטעם לכך, דְאָמַר לֵיהּ בעל הקרקע, אֲנָא – אף אני בעצמי, אִי נָטְעֵי – אם הייתי נוטע נטיעות של עצי זית באדמתי, לְאַחַר שָׁלֹשׁ שנות ערלה, מִי לֹא הֲוָה אָכִילְנָא לֵיהּ כּוּלֵּיהּ – האם לא הייתי יכול לאכול את הפירות, והייתי נוטל לעצמי את כולם, ואם כן אין לי כל תועלת בכך שעציך הם שניתנו לתוך אדמתי [ומשלם לו את שווי עציו כפי שהיו בשעה שנעקרו ועברו לאדמתו].
מקשה הגמרא, וְלֵימָא לֵיהּ – והרי יכול בעל העצים לטעון כנגדו, אִי אַתְּ נָטְעַת – אם אתה היית נוטע נטיעות אלו, בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ השנים הראשונות לֹא הֲוַת אָכְלַת – לא היית אוכל כלום, שהרי היו הפירות אסורים משום ערלה, הַשְׁתָּא קָא אָכְלַת פַּלְגָּא בַּהֲדָאי – ואילו עתה אכלת במשך שלש השנים הללו מחצית מהפירות. מתרצת הגמרא, מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ – יכול בעל הקרקע לטעון כנגדו ולהשיב לו, אִי אֲנָא נָטְעֵי – אם אני הייתי נוטע נטיעות חדשות של זיתים, הרי בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ השנים הראשונות הֲווּ קְטִינֵי – היו הנטיעות קטנות עדיין, ולא היו עושות צל, וְזַרַעְנָא תַּחְתַּיְיהוּ סִלְקָא וְיַרְקָא – והייתי יכול לזרוע תחתם מיני ירקות שונים, ולא הייתי מפסיד את מקומם.
תָּאנָא – שנינו בברייתא, אִם אָמַר הַלָּה – אותו אדם שמאדמתו נעקרו הזיתים, 'זֵיתַי אֲנִי נוֹטֵל', אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, ואינו רשאי ליטלם משם, אלא משלם לו הלה את דמי עציו, ונשארים הם באדמתו. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם לכך שאינו יכול ליטול את עציו, ומבארת, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כיון שהלה לא נטע עד עתה זיתים באדמתו, ומסתבר שאם יטול הלה את זיתיו לא יחזור ויטע אחרים, ואילו הראשון שנטע מתחילה זיתים באדמתו, מסתבר שגם עתה יחזור ויטע אחרים באדמתו, ונמצאת הארץ מתיישבת בשני המקומות (פרישה).
