אִיתְּמַר – נאמרה מימרא זו בבית המדרש, אדם הַיּוֹרֵד לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ להשביחה, וּנְטָעָהּ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת בעל הבית, אָמַר רַב, שָׁמִין לוֹ את ההוצאה שהוציא ואת השבח שהשביחה השדה, וְיָדוֹ של היורד עַל הַתַּחְתּוֹנָה, שאם הוציא הוצאות מועטות והשביח יותר, נוטל הוא רק את דמי ההוצאה והשבח נשאר לבעל הבית, ואם הוציא הוצאות מרובות והשבח מועט, משלם לו בעל הבית רק את דמי השבח. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אוֹמְדִין, כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן בְּשָׂדֶה כדי לִיטַּע אותה, וסכום זה משלם בעל השדה לאותו אדם שירד לשדהו שלא ברשות, אפילו אם סכום זה גדול יותר מהשבח. אָמַר רַב פָּפָּא, וְלֹא פְּלִיגֵי – אין מחלוקת בין רב לשמואל, אלא כָּאן [-דברי שמואל] נאמרו בְּשָׂדֶה הָעֲשׂוּיָה לִיטַּע, ומחמת כן משלם לו כפי שדרך בני אדם לשלם למי שנוטע את שדותיהם, אפילו אם לא השביחה השדה כל כך. וְכָאן [-ודברי רב] נאמרו בְּשָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לִיטַּע, ולכן ידו על התחתונה.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב – מעשה באדם שבא לפני רב, ואמר לו שחבירו ירד לשדהו ונטעה, האם עליו לשלם לו, וכיון שלא ידע רב האם היתה זו שדה העשויה ליטע או לא, אָמַר לֵיהּ רב, זִיל שׁוּם לֵיהּ – לך ותשום את הוצאותיו של אותו אדם, ותשלם לו, אָמַר לֵיהּ בעל השדה, לֹא בָּעֵינָא – איני רוצה בכך. חשב רב שאינו רוצה בכך כיון שהיתה זו שדה שאינה עשויה ליטע, ולכן אמר לו זִיל שׁוּם לֵיהּ וְיָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה, שהרי אפילו בשדה שאינה עשויה ליטע נוטל היורד או את ההוצאה או את השבח. אָמַר לֵיהּ בעל השדה, לֹא בָּעֵינָא – איני רוצה לשלם לו אפילו סכום זה. לְסוֹף – לאחר זמן, חַזְיֵיהּ – ראה רב את אותו אדם בשדהו, דְּקָא גָדְרָהּ וְקָא מִנְּטַר לָהּ – שהוא בונה גדר סביב העצים ושומר עליהם, אָמַר לֵיהּ רב, במעשים אלו גָּלִית אַדַּעְתָּךְ דְּנִיחָא לָךְ – גילית דעתך שנוח לך ואתה רוצה באותם עצים שנטע חברך בשדך, ולכן זִיל שׁוּם לֵיהּ – לך תשוב את ההוצאות ואת השבח, וְיָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה, שאם ההוצאות מרובות מהשבח נוטל אותם, ואם השבח מרובה מההוצאות נוטל את דמי השבח.
אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, הַיּוֹרֵד לְתוֹךְ חוּרְבָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וּבְנָאָהּ, שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת בעל החורבה, ואָמַר היורד, עֵצַי וַאֲבָנַי אֲנִי נוֹטֵל, ואיני רוצה להשאיר את הבית בנוי כמו שהוא, ואילו בעל החורבה רצה שהלה ישאיר את הבית בנוי וישלם לו את דמי הוצאותיו, רַב נַחְמָן אָמַר, שׁוֹמְעִין לוֹ – ליורד, ורשאי הוא להחריב את כל מה שבנה וליטול לעצמו את עציו ואבניו, וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, ועל כרחו ישאיר את הבית בנוי, והלה ישלם לו את הוצאותיו. מבררת הגמרא, מַאי הֲוָה עֲלָהּ – מה ההלכה במחלוקת זו, אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בְּבַיִת – אם בנה לו בית, שׁוֹמְעִין לוֹ, ורשאי להחריב את מה שבנה, בְּשָׂדֶה – אם נטע את שדה חבירו, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, ואינו רשאי לעקור את מה שנטע. ומבארת הגמרא, שָׂדֶה מַאי טַעֲמָא – מה הטעם לכך שבשדה אינו רשאי לעקור את מה שנטע, מִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש אומרים שהטעם הוא מִשּׁוּם כַּחֲשָׁא דְאַרְעָא – כיון שהנטיעות כבר הכחישו את כח הקרקע מיד כשנטעם, ואם יעקרם עתה תישאר הקרקע חלשה, ויפסיד בעל הקרקע. מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַיְיהוּ – מה החילוק לענין הדין בין שני טעמים אלו, ומבארת, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – החילוק ביניהם הוא באופן שהיתה השדה בחוּצָה לָאָרֶץ, שלפי הביאור הראשון רשאי הנוטע לעקור את נטיעותיו, ולפי הביאור השני, אינו רשאי.
וְבאופן הפוך, שהבונה את החורבה רוצה להשאיר את מה שבנה וליטול את הוצאותיו, אִי אָמַר לֵיהּ בַּעַל הַקַּרְקַע, טוֹל עֵצֶיךָ וַאֲבָנֶיךָ, ולא אשלם לך את השבח ואף לא את ההוצאות, כיון דְּלֹא בָּעֵינָא בִּנְיָן – איני רוצה כלל בבית זה שבנית, ונוח לי יותר בחורבה שהיתה קודם לכן, הָא מִילְּתָא לֵיתָא בִּגְמָרָא בְּהֶדְיָא – דין זה אינו נמצא בגמרא בפירוש, וְשַׁדְּרוּ מִמְּתִיבְתָּא – ושלחו מהישיבה תשובה לשאלה זו, דְּכִי הֵיכִי כַּד אָמַר לֵיהּ בַּעַל בִּנְיָן – שכשם שבאופן שהבונה את החורבה אומר עֵצַי וַאֲבָנַי אֲנִי נוֹטֵל, שׁוֹמְעִין לוֹ, הָכָא נַמִּי – אף כאן, אִי אָמַר לֵיהּ בַּעַל קַרְקַע טוֹל עֵצֶיךָ וַאֲבָנֶיךָ, שׁוֹמְעִין לוֹ.
אֲבָל אִי שָׁבֵיק לֵיהּ בַּעַל בִּנְיָן וְאָזַל לֵיהּ – אך באופן שהבונה את הבית הניחו והלך לו, וְחָזֵינַן לְבַעַל קַרְקַע בָּתַר הָכֵי – ולאחר זמן אנו רואים את בעל הקרקע דְּקָא גָּדַר וּמִנְּטַר לֵיהּ – שהוא בונה גדר סביב לבית ושומר אותו, מוכח שהוא רוצה בקיומו, ואינו יכול לטעון שאינו רוצה בו, ולכן מְחַיְּיבִינַן לֵיהּ בִּדְמֵי בִּנְיָן עַד גְּמִירָא – מחייבים אותו לשלם לבונה הבנין את כל דמי השבח, וְיָדוֹ של הבונה עַל הָעֶלְיוֹנָה, ליטול את ההוצאה או את השבח, הגבוה מביניהם, כִּי הַהוּא דְּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב – כמו אותו מעשה שהובא לעיל באותו אדם שבא לפני רב וְכוּ' לגבי נטיעת שדה.
מביא הרי"ף עתה מי שחולק על הדין ששלחו ממתיבתא, לגבי אופן שבעל הקרקע אינו רוצה את הבית שבנה לו חבירו ואומר לו טול עציך ואבניך: וְהַאי טַעֲמָא – וטעם דין זה שאמרנו, שיכול הוא לומר לו טול עציך ואבניך ולא לשלם לו כלום, טְפֵי – הוא יותר עָדִיף וּמִסְתַּבֵּר מֵהַהוּא טַעֲמָא דְכַתְבֵיהּ – מאותו טעם שכתב רב האי גאון בְּסֵפֶר מִקָּח וּמִמְכָּר (שער ז דין יח), שחייב הוא לשלם לאותו שבנה את הבית בקרקעו. דְּלֹא יְהֵא אֶלָּא סָפֵק – כיון שאפילו אם היו שתי הסברות שקולות, ויש להסתפק ביניהן, מכל מקום הָא קַיְימָא לָן – הרי מקובל בידינו כלל זה, דְכל מקום שיש סָפֵק מָמוֹנָא, חוּמְרָא לְתוֹבֵעַ וְקוּלָּא לְנִתְבָּע – מחמירים על התובע ומקילים על הנתבע, כיון שהמוציא מחבירו עליו הראיה, וְכָל שֶׁכֵּן דְּטַעֲמָא דְּמִסְתַּבֵּר הוּא, מה ששלחו ממתיבתא, שאי אפשר לחייב את בעל הקרקע לשלם על בית שאינו רוצה בו כלל.
משנה
הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, ולא פירט לו עד איזה תאריך מושכר לו הבית, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִן הֶחָג – מסוכות וְעַד הַפֶּסַח, ואם בא להוציאו בִּימוֹת הַחַמָּה, צריך להודיע לו קודם לכן שְׁלשִׁים יוֹם, ונמצא שאם לא הודיעו שלשים יום קודם חג הסוכות, אינו יכול להוציאו עד הפסח. וּבַכְּרַכִּים – בעיירות גדולות, שאין בתים מצויים שם, אֶחָד [-בין ב]יְמוֹת הַחַמָּה וְאֶחָד יְמוֹת הַגְּשָׁמִים, צריך כל אחד מהם להודיע לשני קודם לכן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, בין אם השוכר רוצה לצאת, ובין אם המשכיר רוצה להוציאו.
וְהַחֲנוּת, אֶחָד כְּרַכִּים וְאֶחָד עֲיָרוֹת, צריך כל אחד מהם להודיע לחבירו שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ קודם לסיום השכירות רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, חֲנוּת שֶׁל נַחְתּוֹמִים וְשֶׁל צַבָּעִים, שדרכם לשכור לזמן ארוך, צריך להודיעו קודם לכן שָׁלשׁ שָׁנִים.
