משנה ב: הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ, וְהִיא בֵית הַשְּׁלָחִין אוֹ בֵית הָאִילָן, יָבַשׁ הַמַּעְיָן וְנִקְצַץ הָאִילָן, אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן חִכּוּרוֹ. אִם אָמַר לוֹ חֲכֹר לִי שְׂדֵה בֵית הַשְּׁלָחִין זֶה אוֹ שְׂדֵה בֵית הָאִילָן זֶה, יָבַשׁ הַמַּעְיָן וְנִקְצַץ הָאִילָן, מְנַכֶּה לוֹ מִן חִכּוּרוֹ:
הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ, וְהִיא בֵית הַשְּׁלָחִין – קרקע הזקוקה להשקיה נוספת מלבד מי הגשמים, והיה בה מעיין מים המיקל על האריס את עבודתו, אוֹ שהיתה בֵית הָאִילָן – קרקע שיש בה אילן, שאין טורח רב בגידולו, ויש בכך הנאה לחוכר שמקבל פירות ללא טורח רב, ולאחר זמן יָבַשׁ הַמַּעְיָן, ויש לחוכר טורח רב בהשקיית האילן, וְנִקְצַץ הָאִילָן, ואין לחוכר הנאה מפירות האילן, אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן חִכּוּרוֹ – אין החוכר יכול להפחית את כמות התבואה שהתחייב לתת לבעל הקרקע, אף שיש לו כעת טירחה רבה יותר, כיון שלא התנה עמו מתחילה שיהיה שם מעיין או אילן.
אבל אִם אָמַר לוֹ בפירוש חֲכֹר לִי שְׂדֵה בֵית הַשְּׁלָחִין זֶה, אוֹ שְׂדֵה בֵית הָאִילָן זֶה, הרי גילה דעתו שמחמת חביבות שדה זו, שיש בה מעיין או אילן, התרצה בחכירה זו, ולכן אם יָבַשׁ הַמַּעְיָן וְנִקְצַץ הָאִילָן, מְנַכֶּה לוֹ מִן חִכּוּרוֹ – מפחית החוכר מהתבואה שהתחייב לתת לבעל הקרקע, כיון שחכר את הקרקע בכמות זו על דעת שיש בה מעיין ואילן, וכיון שהתבטל הדבר, מפחית לו.
