משנה
הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם, שהיה הבית של אדם אחד, והעליה של אדם אחר, שֶׁנָּפְלוּ, וכדי לבנות את העליה יש לבנות תחילה את הבית, אָמַר בַּעַל הָעֲלִיָּה לְבַעַל הַבַּיִת לִבְנוֹת את ביתו, וְהוּא [-בעל הבית] אֵינוֹ רוֹצֶה לִבְנוֹת את ביתו, ומעכב בכך את בעל העליה מלבנות את עלייתו, הֲרֵי בַּעַל הָעֲלִיָּה בּוֹנֶה אֶת הַבַּיִת, ואינו בונה את העלייה, וְיוֹשֵׁב בְּתוֹכוֹ – בתוך הבית, עַד שֶׁיִּתֶּן לוֹ בעל הבית את יְצִיאוֹתָיו [-הוצאותיו]. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הרי אחרי שיתן לו בעל הבית את הוצאותיו, נמצא שאַף זֶה – בעל העליה, הַדָּר בְּתוֹךְ הבית שֶׁל חֲבֵרוֹ, ונהנה מכך, שהרי לא היה לו בינתיים מקום אחר לגור בו, וסובר רבי יהודה ש'זה נהנה וזה לא חסר' חייב, וממילא צָרִיךְ הוא לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר על אותה תקופה שגר בביתו. אֲבָל כך יכול הוא לעשות ולהיפטר, בַּעַל הָעֲלִיָּה בּוֹנֶה אֶת הַבַּיִת וְאֶת הָעֲלִיָּה, וּמְקָרֶה אֶת הָעֲלִיָּה, ונמצא שיש לו אפשרות לגור בעליה, וְיוֹשֵׁב בַּבַּיִת עַד שֶׁיִּתֶּן לוֹ אֶת יְצִיאוֹתָיו, ואינו נחשב כ'נהנה' שהרי אם ירצה יוכל לדור בעלייתו, ודר בבית רק כדי להכריח את בעל הבית לשלם לו.
גמרא
אף על פי שגם במשנה לעיל הובאה לשון דומה למשנתנו, אין שתי המשניות עוסקות באותו אופן, אלא אַשְׁמְעִינַן בְּקַמַּיְיתָא שְׂכִירוּת – במשנה הקודמת מדובר באופן שהבית והעליה שייכים לאותו אדם, והוא משכיר את העליה לחבירו, וְקָא מַשְׁמַע לָן בְּהָא קִנְיָן – ואילו משנתנו עוסקת באופן שהבית קנוי לאדם אחד, והעליה קנויה לאדם אחר.
הגמרא דנה עתה באופן שהבית והעליה היו שייכים לשני בני אדם, ונפלו, אילו שינויים מותר לבעל הבית ולבעל העליה לעשות כאשר הם בונים את הבית והעליה מחדש: אָמַר רַב אָחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא, מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא, תַּחְתּוֹן – בעל הבית, שֶׁבָּא לְשַׁנּוֹת בבניית הבית, אם בא לשנות ולבנות את כתלי ביתו, אם בתחילה היו הכתלים בנויים באבני גזית, ובא לבנותם בִּגְוִיל, שׁוֹמְעִין לוֹ, כיון שהגויל רחב וחזק יותר, אך אם היו בנוי בגויל, והוא בא לבנותם בְּגָזִית, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, כיון שהם אבנים חלשות יותר, ועשוי הדבר להחליש את העליה של חבירו. ואם היה הבית בנוי מלבנים, והוא בא לבנותו עתה בִּכְפִיסִין, שהם רחבים וחזקים מהלבנים, שׁוֹמְעִין לוֹ. אך אם היה בנוי בכפיסין, והוא בא לבנותו עתה בִּלְבֵנִים, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, כיון שהוא מחליש את כח הבית. וכן לגבי בניית התקרה של הבית, שהיא ריצפת העליה, אם היה הבית מקורה בעצי שקמה, והוא בָּא לְסַכֵּךְ עתה בַּאֲרָזִים, שׁוֹמְעִין לוֹ, כיון שהארזים חזקים יותר. אך אם היה הבית מקורה בארזים, ובא לקרותו עתה בְּשִׁקְמִים, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וכן לגבי חיזוק הבית בשאר דברים, אם היו חלונות מועטים, ובא לְרַבּוֹת בְּחַלּוֹנוֹת, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שהרי ריבוי החלונות מחליש את הכתלים. אך אם בא לְמַעֵט בְּחַלּוֹנוֹת, שׁוֹמְעִין לוֹ. אם בא לְהַגְבִּיהַּ את הכתלים, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, לפי שגובה הכותל מחליש את הבנין, ואם בא לְמַעֵט בגובה הכתלים, שׁוֹמְעִין לוֹ. אמנם לגבי בעל העליה הדינים הם בהיפך, שמותר לו רק לשנות בדברים המקילים על משא הבית התחתון, ולא להיפך, ולכן, עֶלְיוֹן שֶׁבָּא לְשַׁנּוֹת ולבנות בְּגָזִית במקום בגויל, שׁוֹמְעִין לוֹ, אך אם בא לשנות ולבנות בִּגְוִיל, אֵין שׁוֹמְעִין. בִּכְפִיסִים, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. בִּלְבֵנִים, שׁוֹמְעִין לוֹ. בָּא לְסַכֵּךְ בְּשִׁקְמִים, שׁוֹמְעִין לוֹ. בַּאֲרָזִים, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. בא לְרַבּוֹת בְּחַלּוֹנוֹת, שׁוֹמְעִין לוֹ. לְמַעֵט בְּחַלּוֹנוֹת, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. אמנם לגבי גובה הכתלים דינו שוה לתחתון, שאם בא לְהַגְבִּיהַּ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. ואם בא לְמַעֵט, שׁוֹמְעִין לוֹ.
בית ועליה השייכים לשני בני אדם, ונפלו שניהם, אם אֵין לוֹ מעות לִבְנוֹת, לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה, כלומר, גם בעל הבית וגם בעל העליה אינם יכולים כעת לבנות, ורוצה בעל הבית לזרוע באדמה זו תבואה וכדומה, מַאי – מה הדין, האם יש לבעל העליה חלק בקרקע. ומביאה הגמרא כמה ברייתות בנידון זה, תָּנָא – שנינו בברייתא אחת, אֵין לוֹ לְבַעַל הָעֲלִיָּה בַּקַּרְקַע כְּלוּם, ובעל הבית לבדו יכול להשתמש בקרקע. תַּנְיָא – ואילו בברייתא אחרת שנינו, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, הַתַּחְתּוֹן [-בעל הבית] נוֹטֵל שְׁנֵי חֲלָקִים בקרקע, וְהָעֶלְיוֹן נוֹטֵל שְׁלִישׁ. אַחֵרִים [-רבי מאיר] אוֹמֵר, הַתַּחְתּוֹן נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים, וְהָעֶלְיוֹן רְבִיעַ. אָמַר רָבָא, נְקוֹט – תפוס להלכה הָא דְרַבִּי נָתָן בְּיָדְךָ, כיון דְּדַיָּינָא הוּא – שהרי הוא היה אב בית דין, וְנָחִית לְעֻמְקָא דְּדִינָא – ויורד הוא לעומק טעמי הדין, קָא סָבַר – וסברתו בנידון זה כך היא, כַּמָּה מַפְסְדָא עֲלִיָּה בְּבַיִת – מהו שיעור הפחת שמפחיתה העליה מזמן הקיום של הבית, תִּילְתָּא – שליש, שהרי מחמת כובד העליה מתקצר זמן הקיום של הבית בשליש, הִילְכָּךְ אִית לֵיהּ תִּילְתָּא – ולכן אף בחלוקה של הקרקע עצמה יש לבעל העליה שליש. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, כרבי נתן.
משנה
וְכֵן בֵּית הַבַּד [-מקום עצירת זיתים לשמן] שֶׁהוּא בָּנוּי בַּסֶּלַע, וְגִנָּה אַחַת בנויה עַל גַּבָּיו, ובית הבד שייך לאדם אחד והגינה שייכת לאדם אחר, וְנִפְחַת בתקרת בית הבד שיעור ארבעה על ארבעה טפחים, הֲרֵי בַעַל הַגִּנָּה יוֹרֵד וְזוֹרֵעַ לְמַטָה, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בעל בית הבד לְבֵית בַּדּוֹ כִּפִּין – תקרה של אדמה, שיוכל העליון לזרוע שם את גינתו.
הַכֹּתֶל וְהָאִילָן שֶׁנָּפְלוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהִזִּיקוּ, פָּטוּר בעליהם מִלְּשַׁלֵּם, כיון שאנוס הוא בנפילה זו. ואם נָתְנוּ לוֹ – קצבו לו בית דין זְמַן לִסְתּוֹר אֶת הַכֹּתֶל וּלָקוֹץ אֶת הָאִילָן, וְנָפְלוּ בְּתוֹךְ אותו הַזְּמַן, פָּטוּר, אך אם נפלו לְאַחַר הַזְּמַן, הרי הוא נחשב פושע, וחַיָּב.
