גמרא
שנינו במשנה, שאם נפלה תקרת בית הבד שעל גבה זורע בעל הגינה את זרעיו, רשאי הוא לרדת ולזורעה למטה, עד שבעל בית הבד יעשה שם כיפין של אדמה שניתן לזרוע עליהם. מבררת הגמרא, וְכַמָּה נִפְחֲתָה, כלומר, מהו שיעור הפחת שמחמתו רשאי בעל הגינה לרדת ולזרוע למטה את כל שיעור גינתו, רַב אָמַר, בְּרוּבּוֹ – רק אם נפחת רוב מקום הגינה, רשאי לרדת ולזרוע הכל למטה, אך אם נפחת מקצת בית הבד, הרי הוא זורע למעלה מה שהוא יכול, ורק את השאר, כנגד הפחת, זורע למטה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, בְּאַרְבָּעָה – אפילו אם נפחתה הגינה רק בשיעור ארבעה טפחים, זורע הכל למטה. ומבארת הגמרא את טעמי מחלוקתם, רַב אָמַר בְּרוּבּוֹ, אֲבָל אם נפחת בְּאַרְבָּעָה או יותר עד שיעור רובו, אינו רשאי לרדת לגמרי למטה, כיון שאָדָם זוֹרֵעַ חֶצְיוֹ לְמַעְלָה וְחֶצְיוֹ לְמַטָּה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אפילו אם נפחתה בְּאַרְבָּעָה, רשאי לרדת ולזרוע למטה כנגד כל גינתו, כיון שאֵין אָדָם זוֹרֵעַ חֶצְיוֹ לְמַעְלָה וְחֶצְיוֹ לְמַטָּה. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל, שאפילו אם נפחת שיעור ארבעה טפחים, רשאי בעל הגינה לרדת ולזרוע למטה את כל גינתו.
שנינו במשנה, 'נָתְנוּ לוֹ זְמַן לִסְתּוֹר אֶת הַכֹּתֶל' וְכוּ'. מבררת הגמרא, וְכַמָּה זְמַן – מהו שיעור הזמן שנותנים לו כדי לסתור את הכותל או לקצוץ את האילן. ומבארת, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, זְמַן בֵּית דִין הוא שְׁלֹשִׁים יוֹם.
משנה
מִי שֶׁהָיָה כּוֹתְלוֹ סָמוּךְ לְגִנַּת חֲבֵירוֹ, וְנָפַל הכותל לתוך גינת חבירו, אָמַר לוֹ בעל הגינה לבעל הכותל פַּנֵּה אֶת אֲבָנֶיךָ, אָמַר לוֹ בעל הכותל, הִגִּיעוּךָ – תפנה אותם ותטול אותם לעצמך, והלה אינו רוצה בכך, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ – אין מקבלים את טענת בעל הכותל, אלא צריך הוא עצמו לפנות את האבנים מגינת חבירו. וְאִם מִשֶּׁקִּבֵּל עָלָיו – לאחר שהסכים בעל הגינה ליטול את האבנים לעצמו, ואספם לעצמו, אָמַר לוֹ בעל הכותל הֵילָךְ יְצִיאוֹתֶיךָ – קח את הוצאותיך בפינוי האבנים וַאֲנִי נוֹטֵל אֶת האבנים שֶׁלִּי, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, כיון שכבר זכה בהם בעל הגינה.
גמרא
מדייקת הגמרא, מִדְּקָתָּנֵי [סֵיפָא] – מכך שנקטה המשנה בסיפא לשון 'הֵילָךְ יְצִיאוֹתֶיךָ', מִכְּלַל דְּפַנִּינְהוּ – משמע שמדובר דווקא באופן שכבר פינה את האבנים, ולכן שייך לומר שיתן לו את הוצאותיו, ויש לדייק מכך, הָא לֹא פַּנִּינְהוּ – אבל אם לא פינה את האבנים, לֹא קָנֵי – אינו זוכה בהם, ויכול בעל האבנים לחזור בו וליטול את האבנים לעצמו, תמהה הגמרא, אַמַּאי – מדוע כך הוא הדין, והרי כֵּיוָן דאמר ליה 'הִגִּיעוּךָ', הרי מתכוון הוא להקנותם לו, ואם כן מיד תִּקְנֶה לוֹ חֲצֵרוֹ – יזכה באבנים בקנין חצר, ויש ללמוד שמועיל קנין זה מִדבריו דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ אפילו שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, האופן שבו אמר רבי יוסי ברבי חנינא שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, היינו באופן דדַּעְתֵּיהּ לְמִיתָּן לֵיהּ – שדעת הבעלים להקנות לו את הדבר הנמצא בחצירו, ומחמת כן קונה לו חצירו אפילו שלא מדעתו, אבל הָכָא – כאן, באופן האמור במשנתנו, דַּעְתֵּיהּ לְדַחוֹיֵיהּ – דעתו לדחותו בדברים עד שיפנה בעצמו את האבנים, ואין כוונתו להקנותם לו, וּמִשּׁוּם הָכֵי לֹא קָנֵי עַד דִּמְפַנֵּי לֵיהּ בְּאַנְפֵּיהּ – ולכן אינו קונה עד שיפנה את האבנים בפני הבעלים, ושתיקתו מוכיחה שהוא מתרצה להקנותם לו.
משנה
הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בַתֶּבֶן וּבַקַּשׁ, ללוקטם בשדהו, אָמַר לוֹ הפועל תֵּן לִי שְׂכָרִי, אָמַר לוֹ בעל השדה טוֹל מַה שֶּׁעָשִׂיתָ בִּשְׂכָרְךָ – טול לעצמך את כל הקש והתבן שאספת, ויהא זה במקום השכר שהתחייבתי לך, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, ואפילו אם שווי הקש והתבן הוא כמו השכר שהתחייב לו, כיון שחייב בעל הבית לשלם לפועל כסף ממש, ולא שוה כסף. וְאִם מִשֶּׁקִּבֵּל עָלָיו – אם לאחר שהסכים הפועל לקבל את הקש והתבן בשכרו, התחרט בעל השדה ואָמַר לוֹ לפועל, הֵילָךְ שְׂכָרְךָ, וַאֲנִי נוֹטֵל אֶת הקש והתבן שֶׁלִּי, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שכבר זכה הפועל בקש ובתבן.
הַמּוֹצִיא זִבְלוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים כדי להוליכו לשדהו, אינו רשאי להשהותו ברשות הרבים, אלא הַמּוֹצִיא מוֹצִיא וְהַמְזַבֵּל מְזַבֵּל – מיד כשהאחד מוציא את הזבל מהרפת לרשות הרבים, יהיה מוכן שם אדם שיטול את הזבל משם ויקחנו לשדה, שלא ישהה ברשות הרבים.
אֵין שׁוֹרִין טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, שזהו דבר שנמשך זמן רב, וְאֵין לוֹבְנִים שם לְבֵנִים, כיון שהדרך היא להניחם זמן רב ליבוש. וְגוֹבְלִים טִיט במים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, שזה דבר שנעשה במהירות, להשתמש בו מיד לבניה, אֲבָל לֹא גובלים לְבֵנִים, כיון שאף דבר זה נמשך זמן רב.
הַבּוֹנֶה בִרְשׁוּת הָרַבִּים, כלומר, הבונה את ביתו, ומעביר אבנים דרך רשות הרבים, לא ישהה את אבניו שם, אלא הַמֵּבִיא אֲבָנִים מֵבִיא, וְהַבּוֹנֶה בּוֹנֶה מיד, וְאף שרשאי להעבירם דרך שם, מכל מקום אִם הִזִּיק, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף מְתַקֵּן הוּא אֶת מְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי שְׁלשִׁים יוֹם – מותר לו להכין ברשות הרבים את צרכי הבניה שלשים יום לפני שמתחיל בבניה, ואינו חייב בנזקים שיקרו מחמת כן.
