נאמר בתורה לגבי שור ההורג אדם (שמות כא, כח-ל) 'וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי, וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת, אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה, תַּנְיָא בברייתא, אדם הַנִּכְנָס לֶחָצֵר שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וּנְגָחוֹ שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וּמֵת האדם, דין הַשּׁוֹר בִּסְקִילָה, כדין שור ההורג אדם, וְהַבְּעָלִים פְּטוּרִין מִן הַכֹּפֶר. מבררת הגמרא, בְּעָלִים פְּטוּרִין מִן הַכֹּפֶר, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם לכך, הרי זה מפני דְּאָמַר לֵיהּ, מַאי בָעִית בִּרְשׁוּתִי – מה רצית ברשותי, וכיון שנכנס ללא רשות, אין בעל השור הנוגח חייב בתשלומי כופר, אם כן, שׁוֹרוֹ נַמִּי – גם לגבי חיוב המיתה של השור, לֵימָא לֵיהּ – יאמר בעל השור, מַאי בָעִית בִּרְשׁוּתִי, ומדוע השור נסקל. מתרצת הגמרא, לְעִנְיַן קְטָלָא לֹא אַמְרִינָן – לענין חיוב מיתה של השור אין אומרים סברא זו, אלא אפילו באופן שנכנס שלא ברשות חייב השור מיתה [וכמו שאם היה האדם עצמו הורגו, היה חייב מיתה, הגם שנכנס לחצרו שלא ברשות].
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַנְהוּ עִיזֵּי דְּבֵי תַּרְבּוּ – מעשה בעיזים שהיו במקום ששמו בי תרבו, דַּהֲווּ קָא מַפְסְדִי לְהוּ – שהיו מפסידים ומזיקים לְרַב יוֹסֵף, על ידי שנכנסו לחצרו ואוכלים מפירותיו. אָמַר לֵיהּ רב יוסף לְאַבַּיֵי, זִיל צַנְּעִינְהוּ – לך ואמור לבעלי העיזים שיטמינו את העיזים וימנעו אותם מלצאת ולהזיק בחצרי. אָמַר לֵיהּ אביי לרב יוסף, אַמַּאי אֵיזִיל – מדוע אלך לומר להם כן, דְּאִי אֲזֵילְנָא – והרי אם אלך ואומר להם כן, אָמְרוּ לִי, לִגְדוֹר מַר גְדִירָא לְאַרְעֵיהּ – יגדור רב יוסף גדר סביב לחצירו כדי למנוע מהעיזים מלהכנס, ואין מוטל עליהם לשמור את העיזים, כיון שסבר אביי שבאופן זה על הניזק מוטל להרחיק את עצמו מהמזיק. שאל רב יוסף את אביי, וְאִי גַּדְרֵי – ואם אכן אגדור את חצרי, כדבריך, ולא יוכלו בעלי חיים להכנס ולהזיק שם, שֵׁן דְּחִיֵּיב רַחְמָנָא הֵיכֵי מַשְׁכַּחַת לָהּ – באיזה אופן חייבה התורה בעלי חיים שהזיקו ב'שן', והרי חיוב זה הוא רק ברשות היחיד, וממה נפשך, אם לא גדר בעל החצר את חצירו, סובר אתה שבעל הבהמות פטור מלשלם על הנזק. ואם גדר בעל החצר את חצירו, אם כן אין בעלי החיים יכולים להכנס לשם ולהזיק. השיב לו אביי, חיוב זה שייך כְּשֶׁחָתְרָה הבהמה תחת דלת החצר ונכנסה והזיקה, אִי נַמִּי – וכן באופן נוסף, בְּנָפַל גּוּדָא בְּלֵילְיָא – כשנפל הכותל בלילה, ולא הספיק בעל החצר לגדור את חצרו, ובאופנים אלו חייב בעל הבהמות.
פוסק הרי"ף את ההלכה במחלוקת זו, וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו שהלכה כְּרַב יוֹסֵף, וְלֵיתָא לִדְאַבַּיֵי – ואין הלכה כאביי, דְּשִׁינּוּיָא בְּעָלְמָא הוּא – כיון שמה שהשיב על קושיית רב יוסף אין זה אלא תירוץ ודחיה, אך אין האמת כן, אלא כדברי רב יוסף, שהמזיקים הם שצריכים לשמור את בהמותיהם, שלא יזיקו.
מַכְרִיז רַבָּה – כך היה מכריז רבה, וְאִיתֵּימָא – יש אומרים שהיה מכריז כן רַב יוֹסֵף, דְּסָלְקִין לְעֵילָא – לאותם העולים לארץ ישראל, וּדְנָחְתִין לְתַתָּא – ולאותם היורדים לבבל, תהיו בקיאים בדין זה, הַנֵּי עִיזֵּי דְּשׁוּקָא – אותם עיזים העומדות לשחיטה, אך הבעלים משהים אותם עד יום השוק כדי לקבל עבורם מחיר טוב יותר, אם הן מזיקות את הרבים, ואפילו ברשות הרבים, שפטרה שם התורה את ה'שן', מַתְרִינַן בְּמָרַיְיהוּ – מתרים בבעליהם זִימְנָא תְּרֵי וּתְלָתָא – פעם, פעמיים ושלש פעמים, שישמרו עליהם שלא יזיקו. אִי צָיְיתֵי – אם הם מצייתים ושומרים עליהן, צָיְיתֵי – הרי צייתו, וְאִי לָאו – אך אם אינם מצייתים ואינם שומרים עליהן, (שָׁחְטִינַן לְהוּ – שוחטים את העיזים הללו, אפילו שעדיין לא הגיע יום השוק, וְאָמְרִינַן) לֵיהּ – ואומרים לבעליהם, תָּא תִּיב אַמְּסַחְתָּא – בא ושב במקום עמידת הקצבים בשוק, וְקַבֵּל זוּזָךְ – ותקבל את מעותיך מהקונים את הבשר, ואף שבסתם בעלי חיים שמזיקים אין רשות לשוחטם ולהפסיד את בעליהם, כיון שכאן בין כך עומדות העיזים לשחיטה ביום השוק, מותר להקדים ולשוחטם קודם לכן, כדי שלא יזיקו את הרבים.
