משנה
כפי שהתבאר לעיל, לגבי נזק של 'קרן' יש חילוק בין בעל חיים תם, המשלם חצי נזק, לבין בעל חיים מועד, המשלם נזק שלם. משנתנו מבארת מיהו תם ומיהו מועד: שואלת המשנה, אֵיזֶהוּ תָם [כלומר, פשוט שמי שלא נעשה מועד הרי הוא 'תם', וכוונת המשנה לבעל חיים שכבר היה מועד, כיצד חוזר ונעשה תם], וְאֵיזֶהוּ מוּעָד. ומבארת, מוּעָד, זהו שור שֶׁהֵעִידוּ בוֹ שנגח שלש פעמים בשְׁלשָׁה יָמִים, ואחרי כל נגיחה התרו בבעליו שישמרנו. וְתָם, מִשֶּׁיַּחֲזוֹר בּוֹ שְׁלשָׁה יָמִים – שראה שלשה שוורים בשלשה ימים, ולא נגח בהם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מוּעָד, שֶׁהֵעִידוּ בוֹ שְׁלוֹשָׁה פְּעָמִים, ואפילו ביום אחד. וְתָם, שֶׁהַתִּינוֹקוֹת מְמַשְׁמְשִׁין בּוֹ [וְאֵינוֹ נוֹגֵחַ] ואפילו ביום אחד.
גמרא
הגמרא מביאה ברייתא שבה מובאות דעות שונות לגבי 'תם' ו'מועד', ומבררת על פי זה את ההלכה במחלוקת זו: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵיזֶהוּ שור מוּעָד, כָּל שֶׁהֵעִידוּ בּוֹ שנגח שלש פעמים בשְׁלוֹשָׁה יָמִים. וְחוזר הוא להיות תָם, משעה שֶׁהַתִּינוֹקוֹת מְמַשְׁמְשִׁין בּוֹ, וְאֵינוֹ נוֹגֵחַ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מוּעָד, כָּל שֶׁהֵעִידוּ בּוֹ שָׁלוֹשׁ פְעָמִים. וְלֹא אָמְרוּ 'שְׁלוֹשָׁה יָמִים' אֶלָּא לַחֲזָרָה בִּלְבַד, שכדי שיחזור להיות תם, לאחר שכבר נעשה מועד, יש צורך שיראה שלשה שוורים בשלשה ימים, ולא יגח.
אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה של משנתנו בְּמוּעָד, שיש צורך שיעידו בו שנגח שלש פעמים בשלשה ימים, שֶׁהֲרֵי רַבִּי יוֹסֵי בברייתא מוֹדֶה לוֹ [-סובר כמותו]. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר של משנתנו בְּתָם, שחוזר להיות תם רק לאחר שהתינוקות ממשמשים בו ואינו נוגח, שֶׁהֲרֵי רַבִּי יוֹסֵי שבברייתא מוֹדֶה לוֹ. והטעם שפוסקים הלכה כרבי יוסי, כיון דְּרַבִּי יוֹסֵי נִמּוּקוֹ עִמּוֹ – טעמיו וראיותיו בידו.
מסתפקת הגמרא, אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, אדם הַמְּשַׁסֶּה את כַּלְבּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ האחד, בַּחֲבֵירוֹ האחר, כלומר, לוי שיסה את כלבו של ראובן, בשמעון, והזיקו, מַהוּ – מה דינו. ומבארת הגמרא במה הנידון, האדם המְשַׁסֶּה, וַדַּאי פָּטוּר מתשלומים, כיון שאינו נחשב בזה אלא כמזיק בגרמא, וגרמא בנזיקין פטור. אך לגבי בַּעַל כֶּלֶב יש ספק, מַאי – מה דינו, האם מָצִי לְמֵימָר לֵיהּ – יכול בעל הכלב לומר לאדם הניזק, מַאי עָבְדִי לְךָ – מה עשיתי לך, והלא הכלב מעצמו לא היה מזיק אותך, אלא רק מחמת שאותו אדם שיסה אותו, הזיקך, ואיני חייב בתשלומי הנזק. אוֹ דִּילְמָא – או שמא אַמְרִינָן לֵיהּ – אנו אומרים לעל הכלב, כֵּיוָן דְּיָדַעַתְּ בֵּיהּ בְּכַלְבְּךָ – כיון שאתה מכיר את כלבך ויודע דִמְשַׁסּוּ לֵיהּ וּמִשְׁתַּסֵּי – שכאשר משסים אותו באחרים, הוא משתסה ומזיקם, לֹא אִיבָּעֵי לְךָ לְאַשְׁהוּיֵיהּ – לא היה לך להשהותו כלל ברשותך, וכיון שהשהית אותו, חייב אתה בנזקיו. וְאַסְּקָא – והסיק רָבָא ואמר, אִם תִּמְצָא לוֹמַר שהַמְּשַׁסֶּה כַּלְבּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ בַּחֲבֵירוֹ, [חַיָּב] בַּעַל הַכֶּלֶב, מכל מקום אם שִׁיסָּהוּ בְּעַצְמוֹ – גרם האדם עצמו בהתגרותו שהכלב יזיקנו, פָּטוּר בעל הכלב מתשלומי הנזק שהלה גם לעצמו, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון שכָּל הַמְּשַׁנֶּה – נוהג בדרך משונה, וּבָא בעל חיים אַחֵר וְשִׁנָּה בּוֹ והזיקו, פָּטוּר המזיק, וכיון שבאופן זה נהג האדם בצורה משונה והתגרה בכלב וגרם לו להזיקו, אינו יכול לתבוע את בעל הכלב על כך שכלבו הזיקו, שהרי הוא זה שגרם לכך בהתנהגותו.
אָמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לרבא, הָכִי אַמְרִינָן מִשְּׁמֵיהּ – כך אנו אומרים משמו דְּרֵישׁ לָקִישׁ, אם היו שְׁתֵּי פָּרוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אַחַת רְבוּצָה וְאַחַת מְהַלֶּכֶת, ובָּעֲטָה הפרה המְהַלֶּכֶת בִּרְבוּצָה, פְּטוּרָה. אך אם בעטה הרְבוּצָה בִּמְהַלֶּכֶת, חַיֶּבֶת. והבין רב פפא שהטעם הוא כיון שדרך הפרה ללכת ברשות הרבים, ואין דרכה לרבוץ, ולכן אותה פרה שרבצה נהגה בשינוי, והפרה המהלכת ששינתה גם היא ובעטה בה, פטורה. אָמַר לֵיהּ רבא, אִי מִשּׁוּם הָא – אם מדין זה רצונך להביא לי ראיה, לָא תְּסַיְּיעַן – אין בכך סיוע לדברי, אֲנָן – אנו, בְּהַהִיא – באופן זה שבעטה המהלכת ברבוצה, חִיּוּבָא מִחַיַּיבְנָא – אני מחייב את המהלכת בתשלומים, ושלא כדברי ריש לקיש. והטעם לכך, כיון דְּאָמַר לָהּ בעל הרבוצה לבעל המהלכת, כִּי אִית לְךָ רְשׁוּתָא – הרשות שיש לפרתך, מאחר שפרתי רובצת ברשות הרבים, הוא רק לְסַגּוּיֵי עָלַי – לדרוך על הפרה הרובצת, ולעבור עליה בדרכה, אבל לְבָעוּטֵי בִּי לֵית לְךָ רְשׁוּתָא – אין לך רשות לבעוט בפרה הרובצת ברשות הרבים ולהזיקה, ולכן אם בעטה בה, חייב בעל הפרה בתשלומים. פוסק הרי"ף, וְכֵן הֲלָכָה.
