אֲבָל מִידִי דְּאִיתֵיהּ בִּרְשׁוּתֵיהּ – אבל דבר הנמצא ברשותו של האדם, ויכול הוא להקדישו, וְאָמַר עליו 'הֲרֵי הוּא לַעֲנִיִּים', כְּבָר זָכוּ בֵּיהּ עֲנִיֵּי, וְלֹא מָצִי לְמֶהֱדַר בֵּיהּ – ואינו יכול לחזור בו, כִּדְאָמַר, 'בְּפִיךָ' זוֹ צְדָקָה, שדיבורו כנדר, וחייב לקיימו. וְאָמַר רָבָא, צְדָקָה – הנודר לתת צדקה, מִיחַיֵּיב עֲלַהּ לְאַלְתַּר – מתחייב עליה מיד באיסור 'בל תאחר', אם אינו נותנה מיד לעניים, דְּהָא קַיְימֵי עֲנִיִּים – שהרי קיימים ונמצאים לפניו עניים שיכול לתת להם מיד את הצדקה, ומחויב הוא לקיים מיד את נדרו. אֲבָל וַדַּאי אִי בָּעֵי לְשַׁנּוּיֵי – אם רוצה הוא לשנות הַהוּא מִידֵּי דְּיָהַב לַעֲנִיִּים – את אותו דבר שהתחייב לתת לעניים, עַד דְּלֹא אַמְטֵייהּ לְיַד גַּבַּאי – קודם שנתן את הצדקה לידי הגבאי, בְּמִידִי אַחֲרִינָא דִּכְוָותֵיהּ – בצדקה אחרת הדומה לה, מָצִי לְשַׁנּוּיַהּ – רשאי הוא לשנות זאת לצדקה אחרת, כִּדְגַרְסִינָן – כפי שלמדנו בְּמסכת עֶרְכִין (ו.), אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אַבוּהָ, אָמַר רַב, האומר 'סֶלַע זוֹ לִצְדָקָה', מֻתָּר לְשַׁנּוֹתוֹ, בֵּין להלוותו לְעַצְמוֹ בֵּין להלוותו לְאַחֵר, ולתת לצדקה סלע אחר תמורתו, לֹא שְׁנָא – ואין חילוק אם אָמַר 'סלע זוֹ', וְלֹא שְׁנָא אָמַר 'הרי עָלַי'. וְתָנוּ רַבָּנָן בברייתא, הָאוֹמֵר 'סֶלַע זוֹ לִצְדָקָה' עַד שֶׁלֹּא בָּאת לְיַד גַּבַּאי, מֻתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ, אבל מִשֶּׁבָּאת לְיַד גַּבַּאי, אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ.
משנה
כפי שהתבאר לעיל, יש חילוקי דינים בין שור תם שהזיק לבין שור מועד שהזיק. משנתנו מבארת שכיון ש'מועד' היינו שהוא רגיל להזיק, יתכן שאותו שור עצמו יהיה 'תם' לגבי דברים מסוימים, ו'מועד' לגבי דברים אחרים: שׁוֹר שֶׁהוּא מוּעָד לְמִינוֹ – רגיל לנגוח שוורים, ועשה כן שלש פעמים, וְאֵינוֹ מוּעָד לְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ – אינו רגיל לנגוח בעלי חיים אחרים, אף כשהוא רואה אותם, או שהיה מוּעָד לָאָדָם – רגיל לנגוח בני אדם וְאֵינוֹ מוּעָד לַבְּהֵמָה, או שהיה מוּעָד לַקְּטַנִּים – רגיל לנגוח עגלים וְאֵינוֹ מוּעָד לַגְּדוֹלִים – אינו רגיל לנגוח שוורים גדולים, אם נגח לְמִין שֶׁהוּא מוּעָד לוֹ, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, וְאם נגח לְמִין שֶׁאֵינוֹ מוּעָד לוֹ, מְשַׁלֵּם רק חֲצִי נֶזֶק. אָמְרוּ תלמידיו לִפְנֵי רַבִּי יְהוּדָה, לדבריך, שאין השור נעשה מועד עד שיגח שלשה ימים רצופים, ואם הפסיק בין נגיחה לנגיחה אינו נעשה מועד, כמבואר לעיל (פרק שני), הֲרֵי שֶׁהָיָה השור מוּעָד לַשַּׁבָּתוֹת, וְאֵינוֹ מוּעָד לִימוֹת הַחוֹל, מה דינו, כלומר, האם ימות החול שבינתיים נחשבים כהפסקה, ואינו מועד כלל, או שאנו מחשיבים אותו כמועד לשבתות בלבד. אָמַר לָהֶם, אף בזה שייך החילוק האמור בתחילת המשנה, לַשַּׁבָּתוֹת אם נגח בשבת, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, וְלִימוֹת הַחֹל – אם נגח בימות החול, מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. והטעם בכך, כיון שבשבתות השור בטל ממלאכה, ודעתו זחוחה עליו, ולכן הוא נוגח, ואין זו סיבה שיגח אף בימות החול. ושור זה, המועד לשבתות, מֵאֵימָתַי יְהִי תָם – באיזה אופן חוזר ונעשה תם, מִשֶּׁיַּחֲזֹר בּוֹ שְׁלשָׁה יְמֵי שַׁבָּתוֹת, שיראה שוורים ולא יגח אותם.
גמרא
שנינו במשנה, 'שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו'. אִתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, רַב זְבִיד אָמַר, 'וְאֵינוֹ מוּעָד' תְּנָן – שנינו במשנה, ורַב פָּפָּא אָמַר, 'אֵינוֹ מוּעָד' תְּנָן. ומבארת הגמרא את החילוק ביניהם, רַב זְבִיד אָמַר 'וְאֵינוֹ מוּעָד' תְּנָן, ומשמע מכך שזהו אופן מיוחד שבו אין הוא מועד למין אחר, וכגון שראה את המין האחר ולא נגחו, הָא סְתָמֵיהּ – אבל בסתם, שנגח שלשה פעמים מין אחד ולא ראה כלל את המין האחר, הֲוֵי מוּעָד – הרי הוא מועד לכל. וְרַב פָּפָּא אָמַר 'אֵינוֹ מוּעָד' תְּנָן, כלומר, סְתָמֵיהּ – מן הסתם לֹא הֲוֵי מוּעָד למינים אחרים. וְסוּגְיָין – ומשמעות הגמרא כְּרַב פָּפָּא, שהרי אמרה הגמרא וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר אִיתָא לְרַב פָּפָּא – אם אכן הלכה כדברי רב פפא, נָגַח שׁוֹר חֲמוֹר וְגָמָל, שהם שלשה מינים שונים, נַעֲשֶׂה מוּעָד לַכֹּל – לנגוח את כל המינים, אבל אם נגח מין אחד, אינו מועד לשאר המינים.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, רָאָה שׁוֹר ונָגַח, ראה שׁוֹר אחר ולֹא נָגַח, שׁוֹר ונָגַח, שׁוֹר ולֹא נָגַח, שׁוֹר ונָגַח, שׁוֹר ולֹא נָגַח, נַעֲשֶׂה מוּעָד לְסֵירוּגִים לִשְׁוָרִים, כלומר, הרי הוא מועד לנגוח כל שור שני שהוא רואה, אך לא לשאר בעלי חיים.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, רָאָה שׁוֹר ונָגַח, חֲמוֹר ולֹא נָגַח, סוּס ונָגַח, גָּמָל ולֹא נָגַח, פֶּרֶד ונָגַח, עָרוֹד ולֹא נָגַח, נַעֲשֶׂה מוּעָד לְסֵירוּגִין, לנגוח כל בעל חיים שני שהוא רואה, לַכֹּל – לכל המינים.
