משנה
נאמר בפסוק 'כי יגח שור איש את שור רעהו', כלומר את השור השייך ל'רעהו' של ה'איש'. משנתנו מבארת שיש מי שאינו נחשב 'רעהו', ואין חייבים על נזקיו: שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, וְכן שור שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, פָּטוּר בעליו מלשלם את דמי הנזק, שֶׁנֶּאֱמַר 'שׁוֹר רֵעֵהוּ', ויש למעט מכך, וְלֹא שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ.
שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל כְּנַעֲנִי, פָּטוּר, שהרי אין הנכרי בכלל 'רעהו'. וְאילו שור שֶׁל כְּנַעֲנִי שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. ובגמרא יבואר טעם הדין.
גמרא
התבאר במשנה ששור של ישראל שנגח שור של גוי פטור, ואילו שור של גוי שנגח שור של ישראל, חייב תמיד נזק שלם. תמהה הגמרא, מַה נַּפְשָׁךְ, כיצד ניתן ליישב את שני הדינים יחד, והרי אִי 'רֵעֵהוּ' דַּוְקָא, אם מה שכתבה התורה 'שור רעהו' הוא בדווקא, ולכן שור של ישראל פטור על נזק שעשה לשור של גוי, אם כן גם בהיפך, שור דִּכְנַעֲנִי כִּי נָגַח דְּיִשְׂרָאֵל, נַמִּי – גם כן צריך להיות פָּטוּר. וְאִי 'רֵעֵהוּ' לָאו דַּוְקָא, ולכן שור של גוי שהזיק שור של ישראל חייב, אם כן אֲפִלּוּ שור דְיִשְׂרָאֵל כִּי נָגַח דִּכְנַעֲנִי, לִיחַיֵּיב, ומדוע פטרה אותו המשנה. מתרצת הגמרא, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אכן מעיקר הדין היה ראוי להיות ששור של גוי שנגח שור של ישראל יהיה פטור, ומכל מקום יש לימוד מיוחד לקונסו ולחייבו, דאָמַר קְרָא (חבקוק ג ו) 'עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם', מַה 'רָאָה' ה', רָאָה שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם בְּנֵי נֹחַ וְלֹא קִיְּימוּם, עָמַד וְהִתִּיר מָמוֹנָן לְיִשְׂרָאֵל, והיינו לגבי תשלומי נזיקין, שיש סברא לחייבם בתשלומים, וכשם שכל אדם חייב בתשלומי נזקי בהמתו, אך לגבי שאר גזל לא התירה התורה את ממונם, וגזל גוי אסור.
שׁוֹר שֶׁל אדם פִּקֵּחַ [-בן דעת] שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל חֵרֵשׁ [שאינו שומע ואינו מדבר, ואין בו דעת], או של שׁוֹטֶה, וְכן של קָטָן, חַיָּב הפקח בתשלומי נזקו.
שׁוֹר תם שֶׁל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל פִּקֵּחַ, פָּטוּר בעליו, שהרי חרש ושוטה פטורים מכל חיובי התורה, ולגבי קטן מדובר ביתום, וכיון שחסה התורה על בעליו של שור תם שישלם רק חצי נזק, כך חסו חכמים על היתום שלא ישלם כלל.
שׁוֹר שֶׁל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנָּגְחוּ, בית דין מַעֲמִידִין לָהֶן אַפּוֹטְרוֹפִּין – אפוטרופוס שיהא אחראי על שמירת השור, וּמְעִידִין לָהֶן – מעידים על נגיחותיו בִּפְנֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין, ואחר שלש פעמים נעשה מועד, כאילו העידו בפני בעל השור עצמו. ואם לאחר שנעשב מועד נִתְפַּקַּח הַחֵרֵשׁ, וְכן אם נִשְׁתַּפָּה הַשּׁוֹטֶה וְהִגְדִּיל הַקָּטָן, חָזַר השור לְתַמּוּתוֹ, ורק אם יגח שלש פעמים לאחר שנעשה בעליו בן דעת יחזור וייעשה מועד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, כיון שהוא סובר שמכירת השור מפקיעה אותו מחזקת מועד, ויש צורך שיגח השור שלש פעמים כשהוא בחזקת בעליו החדש, והוא הדין כאן שיצא השור מחזקת האפוטרופוס לחזקת הבעלים האמיתי, חזר לתמותו. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אף לאחר שנעשה בעליו בן דעת הֲרֵי הוּא בְחֶזְקָתוֹ, שהוא מועד, כיון שאין שינוי הבעלות על השור משנה את דינו לענין זה.
שור שנגח אדם והרגו, חייב מיתה. אבל שׁוֹר הָאִצְטָדִין – שור המשחק באיצטדיון, שמרגילים אותו ליגח, אף אם הרג אדם אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'כִּי יִגַּח', ויש לדרוש שפסוק זה עוסק רק בשור הנוגח מעצמו, וְלֹא שֶׁיַּגִּיחוּהוּ – ולא שור שהרגילוהו ליגח.
