כפי שהתבאר לעיל, דעת חכמים היא ש'המוציא מחבירו עליו הראיה', הגמרא מבארת עתה את המקור לדין זה: אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מִנַּיִן לַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ, שֶׁעָלָיו הָרְאָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד יד) כאשר עלה משה רבינו להר סיני, 'וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַּעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵיהֶם', ולשון 'יגש אליהם' מתפרשת כאילו נאמר יַגִּישׁ רְאָיָה אֲלֵיהֶם, ועל ידי ראיה זו יוכל להוציא ממון מחבירו.
מַתְקִיף לָהּ רַב אַשִּׁי, הָא לָמָּה לִי קְרָא – לשם מה יש צורך בפסוק מיוחד ללמוד שהמוציא מחבירו עליו הראיה, הרי סְבָרָא הוּא, דְכָאֵיב לֵיהּ כִּיבָא – מי שיש לו כאב, הוּא אָזֵיל לְבֵי אַסְיָא – הוא זה שהולך לרופא, כלומר, התובע, שהוא זה שרוצה שיוציאו הדיינים ממון מיד הנתבע, הוא שצריך להביא ראיה לדבריו, ואילו הנתבע, שלא 'כואב' לו כלום, שהרי נח לו במצב הקיים שהממון בידו, אינו צריך להביא ראיה לדבריו.
מתרצת הגמרא, אֶלָּא באמת אין צורך בפסוק לגבי עיקר דין זה, שהמוציא מחבירו עליו הראיה, וקְרָא – פסוק זה שהביא רבי יונתן, לְכִדְרַב נַחְמָן הוּא דְּאִיצְטְרִיךָ – יש בו צורך לגבי דינו של רב נחמן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהָּ, מִנַּיִן שֶׁאֵין נִזְקָקִין אֶלָּא לְתוֹבֵעַ תְּחִלָּה, כלומר, שאם תבע האדם את חבירו על שחבל בו, וחייבו בית דין את החובל בתשלומים, והלה אומר שיש לו תביעות אחרות נגד הנחבל ומחמתם רוצה לעכב את התשלום, ואומר שיביא ראיה או עדים בעוד יום או יומיים, אין שומעים לו, אלא מחייבים אותו תחילה לשלם את דמי חבלתו, ואם ירצה יוכל לאחר מכן לתבוע את הנחבל ולהביא ראיות נגדו, שֶׁנֶּאֱמַר 'מִי בַּעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵיהֶם', יַגִּישׁ דְבָרָיו אֲלֵיהֶם. אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי – אמנם אמרו בני ישיבת נהרדעא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, וּפְעָמִים יש שנִזְקָקִין לַנִּתְבָּע תְּחִלָּה, ומעכבים את התשלום עד שיביא ראיה לתביעותיו נגד הנחבל, וְהֵיכִי דָּמִי – ובאיזה אופן שומעים לנתבע בענין זה, דְּקָא זִילֵי נִכְסֵיהּ – כגון שמחמת תביעה זו הוזלו נכסיו, שהכל יודעים שהתחייב בדין וזקוק הוא למעות, ומחמת כן אין קונים ממנו את נכסיו בשוויים האמיתי, ובאופן זה שומעים לטענתו שיש לו תביעות כנגד הנחבל שמחמתם אינו רוצה לשלם לו מיד, ונותנים לו זמן להוכיח את דבריו, ולהפטר מתשלומי החבלה.
שנינו במשנה, 'וְכֵן פָּרָה שֶׁנָּגְחָה אֶת הַשּׁוֹר וְכוּ' ונמצא ולדה בצידה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ואם משנגחה ילדה, משתלם חצי נזק מן הפרה, ורביע מן הולד'. תמהה הגמרא, 'חֲצִי נֶזֶק' וּ'רְבִיעַ נֶזֶק' מַאי עֲבִידְתֵיהּ – מה עניינם, ומדוע עליו לשלם גם חצי נזק וגם רביע נזק, הלא פַּלְגָּא נִזְקָא הוּא דְּבָעֵי שַׁלּוֹמֵי – עליו לשלם רק חצי נזק, כדין שור תם שהזיק. וְאַסְּקֵהּ רָבָא – והסיק רבא בביאור משנתנו, כְּגוֹן דְפָרָה וּוְלָד דְּחַד – שייכים לאדם אחד, וְהָכִי קָאָמַר – וכך מתפרשת המשנה, אִיתָא לַפָּרָה – אם הפרה קיימת וניתן לגבות ממנה את הנזק, מִשְׁתַּלֵּם [-גובה] חֲצִי נֶזֶק מִן הַפָּרָה, כיון שידוע לנו בוודאות שהזיקה, ומאחר והיא תמה משלמת חצי נזק. אבל אם לֵיתָא לַפָּרָה – אין הפרה קיימת, ולא ניתן לגבות ממנה את דמי הנזק, מִשְׁתַּלֵּם – יכול הניזק לגבות רק רְבִיעַ נֶזֶק מִן הַוָּלָד, והטעם לעך, מִשּׁוּם דְּלֹא יָדְעִינַן – אין לנו ידיעה ודאית אִי הֲוָה וָלָד בַּהֲדָהּ בְּעִדָּנָא דְנָגְחָה – אם היה הולד עם הפרה בשעה שנגחה, שעדיין לא נולד, וניתן לגבות ממנו את הנזק, אוֹ לֹא, אלא נולד קודם לכן, ולא השתתף כלל בנזק, דְּאִי פְּשִׁיטָא לָן דַּהֲוָה וָלָד בַּהֲדָהּ כִּי נָגְחָה – שאם היה ידוע לנו שהיה הולד עמה בשעת הנגיחה, מִשְׁתַּלֵּם חֲצִי נֶזֶק כּוּלֵיהּ מִוָּלָד – היה הניזק יכול לגבות את כל מחצית הנזק מהולד, וְכֵיוָן דְּלֹא יַדְעִינָן – אך כיון שאיננו יודעים זאת בודאות, מְשַׁלֵּם רְבִיעַ נֶזֶק בלבד, דַּהֲוָה לֵיהּ [-שהרי זה] מָמוֹן הַמֻּטָּל בְּסָפֵק, וְחוֹלְקִין. זוֹ דִּבְרֵי סוּמְכוּס, כִּדְכַתְבִינַן – כפי שהבאנו לעיל, שהוא סובר שממון המוטל בספק חולקים בו התובע והנתבע, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, הִלְכָּךְ – ולכן, אִי פְּשִׁיטָא לָן דַּהֲוָה וָלָד בַּהֲדָהּ כִּי נָגְחָה – אמנם אם היה ידוע לנו בבירור שהיה הולד עמה בשעת הנגיחה, וְהַשְׁתָּא לֵיתָא לַפָּרָה – ועתה אין הפרה קיימת ולא ניתן לגבות ממנה, מִשְׁתַּלֵּם חֲצִי נֶזֶק כּוּלֵיהּ מִוָּלָד – גובה את כל מחצית הנזק מהולד, וְאִי לֹא פְּשִׁיטָא לָן – אך אם אין הדבר ידוע לנו בבירור, שהיה הולד עמה, וְלֵיתָא לַפָּרָה דְלִישְׁתַּלֵּם מִינַּהּ – ואין הפרה קיימת שיוכל לגבות ממנה, לֵית לֵיהּ וְלֹא מִידִי – אינו גובה מספק כלום, כיון שהמוציא מחבירו עליו הראיה.
