גַּרְסִינָן במסכת בבא בתרא בְּפֶרֶק הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ (צג.), שׁוֹר שֶׁהָיָה רוֹעֶה עַל גַּבֵּי הַנָּהָר, וְנִמְצָא שׁוֹר הָרוּג בְּצִדּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה מְנֻגָּח – ניכר שנהרג בנגיחה, וְזֶה הרועה מוּעָד לִיגַּח, או שהיה זֶה מְנֻשָּׁךְ וְזֶה מוּעָד לִישּׁוֹךְ, אֵין אוֹמְרִים בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה נְשָׁכוֹ וְזֶה נְגָחוֹ, אלא אין מחייבים את בעל השור מספק, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. רַבִּי אָחָא חולק ואוֹמֵר, גָּמָל הָאוֹחֵר [-מכה ובועט] בֵּין הַגְּמַלִּים, וְנִמְצָא גָּמָל הָרוּג בְּצִדּוֹ, בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה הֲרָגוֹ, ומחייבים אותו בתשלום על פי סברא זו. פוסק הרי"ף, וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו שהלכה כְּתַנָּא קַמָּא, שהמוציא מחבירו עליו הראיה.
אָמַר רָבָא, פָּרָה תמה שֶׁהִזִּיקָה, שמתחייב בעליה לשלם רק מגופה, גּוֹבֶה הניזק את דמי הנזק גם מִוְּלָדָהּ, אם היה הולד במעיה בשעת הנזק, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, גּוּפָהּ הִיא – כיון שהולד הוא חלק מגוף הפרה. אבל תַּרְנְגֹלֶת תמה שֶׁהִזִּיקָה, אֵינוֹ גּוֹבֶה את דמי הנזק מִבֵּיצָתָהּ, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, פִּירְשָׁא בְּעָלְמָא הוּא – אין הביצה חלק מגוף התרנגולת, אלא דבר הפורש ממנה, ואינו כגופה [ואף שבתחילת יצירת הביצה עדיין היא מחוברת בגידין לתרנגולת, ואם הזיקה באותה שעה היה ראוי לגבות את הנזק גם מהביצה, מכל מקום כיון שאין הדבר ידוע, אין גובים מספק מהביצה אלא מהתרנגולת לבדה].
וְאָמַר רָבָא, שור שנגח פרה מעוברת, והזיק לפרה ולולד, אֵין שָׁמִין – אין אומדים את הנזק, לֹא לַפָּרָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְלֹא לַוָּלָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֶלָּא שָׁמִין לַוָּלָד עַל גַּב פָּרָה – אומדים את שווי הולד והפרה יחד, כלומר, כמה שוה פרה מעוברת, והטעם לכך, שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר כֵּן, שנאמוד את הפרה בפני עצמה ואת הולד בפני עצמו, הרי אַתָּה מַכְחִישׁ [-מפסיד] אֶת הַמַּזִּיק, כיון שבדרך זו יהיו דמי הנזק גדולים.
וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּקוֹטֵעַ יַד עַבְדּוֹ הכנעני שֶׁל חֲבֵירוֹ, שאין אומדים את היד בפני עצמה, כמה היה האדון מוכן לשלם כדי שלא יקטעו את ידו, כיון שבזמן שהעבד שלם אין האדון מוכן לכך אלא בדמים מרובים, אלא אומדים כמה היה שוויו של העבד להימכר בשוק כשהוא שלם, וכמה שוויו עתה כשהוא מחוסר יד, ואת ההפרש משלם לבעלים.
וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּמַזִּיק שָׂדֵהוּ שֶׁל חֲבֵירוֹ, כגון שקצץ נטיעותיו או שאכל פירות ערוגה אחת, שאין שמים את מה שאכל בפני עצמו, שאילו הם דמים יקרים, אלא אומדים את ערך השדה כולה כפי שהיתה שוה קודם שאכל, וכפי שהיא שוה עתה.
אָמַר לֵיהּ רַב אָחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִּׁי, מבואר בדברי רבא שהטעם שאינו משלם כפי האומד היקר הוא כיון שעל ידי זה יפסיד המזיק, ואמנם לגבי קוטע יד עבדו ולגבי שדה, הדבר מובן, כיון שהם דבר אחד, ושמים את כולו יחד, אבל לגבי פרה, הרי הפרה והולד הם שני דברים נפרדים, וְאם כן, אִי דִּינָא הוּא – אם מצד הדין ראוי שישלם את כל הנזק, נִכְחוֹש מַזִּיק – מה איכפת לנו שיפסיד המזיק, והרי ראוי שישלם כפי דינו. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב אשי, מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ – יכול המזיק לטעון לניזק, פָּרָה מְעַבַּרְתָּא אַזִּיקְנָא מִינָּךְ – הרי הזקתי לך פרה מעוברת, ולא הזקתי לך פרה וולד בפני עצמם, פָּרָה מְעַבַּרְתָּא שַׁלֵּימְנָא לָךְ – והרי אני משלם לך פרה מעוברת, ואי אפשר לחייבו לשלם דמי פרה בפני עצמה ודמי ולד בפני עצמו.
