וְאָמַר רָבָא, אדם שנִכְנַס לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וְהִזִּיק אֶת בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ בַּעַל הַבַּיִת הוּזַּק בּוֹ, חַיָּב. הִזִּיקוֹ בַּעַל הַבַּיִת, פָּטוּר. אָמַר רַב פָּפָּא, לֹא אֲמָרָן – לא נאמר דין זה, שאם הזיק בעל הבית את האדם הנכנס לחצרו שלא ברשות הרי הוא פטור, אֶלָּא באופן דְּלֹא הֲוָה יָדַע בֵּיהּ – שלא ידע בעל הבית שאותו אדם נכנס לחצירו, והשתמש בחצירו כדרכו, ומתוך כך הוזק הנכנס, שכיון שלא היה לו להעלות בדעתו שנכנס לחצרו אדם שלא ברשות, פטור. אֲבָל הֲוָה יָדַע בֵּיהּ – אבל אם ידע בעל הבית שאותו אדם נכנס לחצירו, הגם שעשה כן שלא ברשות, אֲפִלּוּ הִזִּיקוֹ בַּעַל הַבַּיִת, חַיָּב בעל הבית. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לדין זה, מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ – כיון שיכול אותו אדם לטעון ולומר לו, כִּי אִית לָךְ רְשׁוּתָא לְאַפּוּקָן – אמנם יש לך רשות להוציאני מהחצר, כיון שנכנסתי אליה שלא ברשותך, לְאַזּוּקָן לֵית לָךְ רְשׁוּתָא – אך אין לך רשות להזיקני, ולכן אם הזיקו בעל הבית, חייב.
וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ – והלכו בזה רבא ורב פפא לשיטתם במקום אחר, דְּאָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא [-ויש אומרים שאמר כן] רַב פָּפָּא, לגבי שני בני אדם שהיו בחצר, אם היו שְׁנֵיהֶן נמצאים שם בִּרְשׁוּת, או שהיו שְׁנֵיהֶן נמצאים שם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, והִזִּיקוּ זֶה אֶת זֶה בכוונה, חַיָּיבִין. ואם הוּזְּקוּ זֶה בָּזֶה, פְּטוּרִין. ויש לדייק מדבריהם, טַעֲמָא – טעם הדינים הללו הוא משום דִּשְׁנֵיהֶן בִּרְשׁוּת, וּשְׁנֵיהֶן שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, ומשמע, אֲבָל אם היה אֶחָד בִּרְשׁוּת וְאֶחָד שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, והזיקו זה את זה או הוזקו זה בזה ללא כוונה, אותו שֶׁנמצא שם בִּרְשׁוּת, פָּטוּר, וְאותו שנמצא שם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, חַיָּב.
שנינו במשנה, 'נָפַל לַבּוֹר וְהִבְאִישׁ מֵימָיו' (הג"ה אָמַר רַב לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהִבְאִישׁ מִגּוּפוֹ אֲבָל הִבְאִישׁ מֵרֵיחוֹ פָּטוּר מַאי טַעֲמָא גְּרָמָא בְּעָלְמָא הוּא ע"כ:)
שנינו במשנה, 'הָיָה אָבִיו אוֹ בְּנוֹ בְּתוֹכוֹ, מְשַׁלֵּם אֶת הַכֹּפֶר'. תמהה הגמרא, אַמַּאי – מדוע הוא חייב בתשלומי כופר, הָא [-הרי] תָּם הוּא, וְתָם אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַכֹּפֶר. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב, מדובר כאן בְּשור המוּעָד לִפֹּל עַל בְּנֵי אָדָם בְּבוֹרוֹת. ממשיכה הגמרא ומקשה, אִי הָכִי – אם כך, שהוא מועד להריגה, בַּר קְטָלָא הוּא – חייב הוא מיתה, כדין שור שהרג את הנפש. מתרצת הגמרא, דְחָזָא יַרְקָא – מדובר כאן באופן שראה ירק על שפת הבור, ובא לאוכלו, וְנָפַל לבור, ובאופן שאין כוונתו להזיק אינו נהרג, ומכל מקום חייב הוא בתשלומי כופר [ולפי זה מה שאמרה הגמרא שהוא 'מועד' אין הכוונה שעשה כן שלש פעמים, אלא כיון שמדובר כאן באופן שבא לאכול את הירק ומתוך כך נפל, נמצא שזהו 'שן', ושן מועדת היא מתחילתה].
שנינו במשנה, 'וְאִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת, בַּעַל הֶחָצֵר חַיָּב וְכוּ', רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור'. אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב, הִלְכְתָא – ההלכה היא כְּדברי תַנָּא קַמָּא, שאם הכניס ברשות בעל החצר חייב בנזקיו, אף שלא קיבל עליו בפירוש את השמירה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, הִלְכְתָא כְּרַבִּי, שיש צורך שיקבל עליו בפירוש לשמור. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כִּשְׁמוּאֵל, דְּקַיְימָא לָן – שהרי מקובל בידינו, הִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל בְּדִינֵי – שההלכה כשמואל בדינים.
