מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהוּא תּוֹרָא דְּנָפַל לַאֲרִיתָא דְדַלָּאֵי – מעשה בשור שנפל לאמת המים שמשקים ממנו את השדות, שעומקה אמה אחת, שַׁחֲטֵיהּ מָארֵיהּ – שחט בעל השור את השור מיד, כיון שחשש שימות קודם לכן, טַרְפֵיהּ – הטריף רַב נַחְמָן את השור, דְּלָא אַשְׁהַיֵּיהּ מָארֵיהּ מֵעֵת לְעֵת – כיון שלא השהה הבעלים את שורו עשרים וארבע שעות מזמן שנפל ועד ששחטו, מאחר ובבהמה הנופלת באופן כזה יש חשש שהתרסקו אבריה ונטרפה, ורק אם שהתה עשרים וארבע שעות ניתן לשוחטה, אַלְמָא קָסָבַר – ומוכח ממעשה זה שסובר רַב נַחְמָן דְּיֵשׁ חֲבָטָה המטריפה את הבהמה ועשויה להורגה גם בְּפָחוֹת מֵעומק עֲשָׂרָה טפחים, שהרי במעשה זה היה עומק החפירה אמה אחת, והיינו ששה טפחים בלבד, ומכל מקום חשש רב נחמן שהיא טריפה.
אֵיתִיבֵיהּ – הקשה רָבָא לְרַב נַחְמָן, תְּנָן – הרי שנינו במשנתנו, הָיוּ הבורות או החפירות השונות פְּחוּתִין מֵעומק עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְנָפַל לְתוֹכָן שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר, [וּמֵת], פָּטוּר, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, לָאו מִשּׁוּם דְּלֵית בֵּיהּ חֲבָטָא – האם אין זה משום שאין בכך חבטה הראויה להרוג את השור, ואם כן אין לחשוש שהוטרף בנפילה זו. אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן, לֹא – אין הטעם כדבריך, משום שאין בגובה זה חבטה הראויה להרוג, אלא מִשּׁוּם דְּלֵית בֵּיהּ הַבְלָא – אין בעומק שכזה הבל הראוי להרוג.
מקשה הגמרא, אִי הָכֵי – אם כך, שהטעם במשנתנו הוא מחמת שבעומק פחות מעשרה טפחים אין הבל, מדוע אמרה המשנה שאם הוּזַּק בּוֹ חַיָּב בעל הבור, הָא לֵית בֵּיהּ הַבְלָא – הרי אין בו הבל. מתרצת הגמרא, אָמְרֵי – אמרו בני הישיבה תשובה לקושיא זו, אמנם אֵין בּוֹ הֶבֶל הראוי לְמִיתָה, וּמכל מקום יֵשׁ בּוֹ הֶבֶל הראוי לִנְזִיקִין.
[וְאַסִּיקְנָא] – והסיקה הגמרא, דְּטַעֲמֵיהּ [-שטעמו] דְּרַב נַחְמָן הוא מִשּׁוּם דְּקָסָבַר, כיון שהשור עומד על רגליו, הרי מִכְּרֵיסָא דְּתוֹרָא לְאַרְעָא – מכריסו של השור ועד הקרקע יש אַרְבָּעָה טפחים, אֲרִיתָא דְדַלָּאֵי – ואותה חפירה שלתוכה נפל השור היא שִׁתָּא – ששה טפחים, שזהו שיעור אמה, הָא עֲשָׂרָה – הרי שיעורם ביחד הוא עשרה טפחים, וּמִשּׁוּם חֲבָטָא טַרְפֵיהּ – והטריפו רב נחמן מחמת החבטה שנחבט בקרקעית הבור, שהרי גוף השור נפל מגובה עשרה טפחים, ויש חשש דִּלְמָא [-שמא] נִפְסַק חוּט הַשִּׁדְרָה, ודבר זה מטריף את הבהמה. ומוסיפה הגמרא ומבארת לפי זה את הדין של משנתנו, וְהָא דְּקָתָּנֵי – ומה ששנינו במשנה, שאם הָיוּ הבורות פְּחוּתִים מֵעֲשָׂרָה, וְנָפַל לְתוֹכָן שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר פָּטוּר, ומכך שלא חייבה המשנה על נפילה לבור שיש בו ששה טפחים משמע לכאורה שאין אומרים סברא זו, שמודדים את המרחק שמכריסו של השור עד קרקעית הבור, שיש בזה עשרה טפחים, אין הדבר כן, אלא משנתנו עוסקת בְּאִיגַּנְדַּר אִיגַּנְדּוֹרֵי לַבּוֹר – באופן שהיה השור שוכב על צדו והתגלגל כך לבור, ואם אין בבור עומק של עשרה טפחים, אינו עשוי למות, דְּלֵיכָּא הַבְלָא – שהרי אין בבור הבל הממית, כיון שאין בבור עומק עשרה טפחים, וְלֹא חֲבָטָא – ואף לא חבטה של עשרה טפחים, כיון שלא נפל השור כשהוא עומד על רגליו, אלא כשהוא שוכב על צדו.
וְאִי דֶּרֶךְ נְפִילָה נָפַל – ואמנם אם נפל השור לבור כשהוא מהלך על רגליו, וּמֵת בַּחֲבָטָא – ומת מחמת חבטתו בקרקעית הבור, חֲזִינָן – מתבוננים ובודקים את הדבר, אִי אִיכָּא עֲשָׂרָה מִכְּרֵיסֵיהּ לְקַרְקַע הַבּוֹר – אם יש מרחק עשרה טפחים בין כריסו של הבור לבין קרקעית הבור, חַיָּב על מיתתו, שהרי זה כאילו נפל לבור שיש בו עומק עשרה טפחים. וְשַׁמְעִינָן מִנָּהּ – ויש ללמוד מכך, דְּרַב נַחְמָן כִּשְׁמוּאֵל סְבִירָא לֵיהּ – שרב נחמן סובר כשמואל, הסובר שחייבה התורה בבור בין אם מת בהבל ובין אם מת בחבטה, אבל לדעת רב, שחייבה התורה רק על ההבל ולא על החבטה, הרי בבור של ששה אין הבל הממית, ואף שמכריסו של השור עד קרקעית הבור יש מרחק של עשרה טפחים, עדיין אין בזה הבל העשוי להמית, ורק לגבי החבטה יש משמעות למרחק זה, הרי שסובר רב נחמן שחייבה התורה בבור גם באופן שמת או הוזק בחבטה.
