משנה ה: הַמַּדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ. וְהָיוּ בּוֹ כֵּלִים וְדָלְקוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יְשַׁלֵּם מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָא גָדִישׁ שֶׁל חִטִים אוֹ שֶׁל שְׂעוֹרִים. הָיָה גְדִי כָפוּת לוֹ וְעֶבֶד סָמוּךְ לוֹ וְנִשְׂרַף עִמּוֹ, חַיָּיב. עֶבֶד כָּפוּת לוֹ וּגְדִי סָמוּךְ לוֹ וְנִשְׂרַף עִמּוֹ, פָּטוּר. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בַּמַּדְלִיק אֶת הַבִּירָה, שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ. שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהָנִיחַ בַּבָּתִּים:
אדם הַמַּדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ של חבירו, וְהָיוּ טמונים בּוֹ [-בתוך הגדיש] כֵּלִים, וְדָלְקוּ – ונשרפו גם הם, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יְשַׁלֵּם מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, ככל מבעיר בעירה שחייב על כל נזקיו, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָא דמי גָדִישׁ שֶׁל חִטִים אוֹ שֶׁל שְׂעוֹרִים, ואינו משלם על הכלים הטמונים בו, אלא משלם כאילו היה מקום הכלים מלא גם הוא בחיטים או שעורים. והטעם לכך, כיון שנאמר 'וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה', ו'קמה' היינו תבואה העומדת בקומתה בשעה שהיא בשילה, ודרשו חכמים, כשם שהקמה גלויה לעין, כך חייב המבעיר על כל דבר הגלוי לעין, אך אינו חייב על דברים הטמונים.
הָיָה גְדִי כָפוּת לוֹ, וְעֶבֶד כנעני עומד סָמוּךְ לוֹ, וְנִשְׂרַף עִמּוֹ, חַיָּיב על הגדיש ועל הגדי, אך אינו חייב על העבד, שהרי היה לו לברוח [ומחמת כן גם אינו חייב מיתה על הריגת העבד, ואילו היה חייב מיתה על הריגת העבד, היה נפטר מתשלומים על הגדיש, כפי שיבואר להלן].
היה עֶבֶד כנעני כָּפוּת לוֹ, ואינו יכול לברוח משם, וּגְדִי סָמוּךְ לוֹ, וְנִשְׂרַף עִמּוֹ, פָּטוּר, מתחייב המצית מיתה על הריגת העבד, שהרי לא היה יכול לברוח, ופטור מתשלומים על הגדיש ועל הגדי, שהרי אין אדם נענש בשני עונשים על מעשה אחד, אלא 'קם ליה בדרבה מיניה', כלומר, די לו בעונש החמור יותר, והוא עונש מיתה [ועל שריפת הגדי הסמוך לו היה המצית פטור אף לולא שנהרג העבד, כיון שהיה הגדי יכול לברוח].
המשנה חוזרת למחלוקת האמורה ברישא, לגבי חיוב 'טמון' באש: וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בַּמַּדְלִיק אֶת הַבִּירָה – המצית בנין גדול, ונשרף כולו עם כל מה שבתוכו, שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם כָּל מַה שֶּׁהיה בְּתוֹכָהּ, מחמת שהתקיימו שני תנאים, א. שהדליק את הבנין ממש, ולא שהדליק אש בתוך שלו והתפשטה לבית חבירו. ב. שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהָנִיחַ חפצים שונים בַּבָּתִּים, ובאופן זה חייב המצית לשלם. אבל אם לא הדליק את בית או גדיש חבירו בידים, אלא התפשטה האש מרשותו, וכן אם הדליק בידים ממש, אך היו טמונים שם דברים שאין דרך להטמינם שם, וכגון שהטמין כסף בתוך הגדיש, פטור [ואילו רבי יהודה סובר שאפילו אם הדליק ברשותו והתפשטה האש לרשות חבירו, ואפילו אם היו טמונים שם דברים שאין דרך להטמינם שם, חייב].
