משנה ב: גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם, וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּיהֶם אוֹ עַל פִּי שְׁנַיִם אֲחֵרִים. מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. גָּנַב וּמָכַר בְּשַׁבָּת. גָּנַב וּמָכַר לַעֲבוֹדָה זָרָה. גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְטָבַח וּמָכַר וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו, גָּנַב וְטָבַח וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ, מְשַׁלֵם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. גָּנַב וְטָבַח לִרְפוּאָה אוֹ לַכְּלָבִים. הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה. הַשּׁוֹחֵט חוֹלִין בַּעֲזָרָה. מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בִּשְׁנֵי אֵלּוּ:
נאמר בתורה (שמות כא לז) 'כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה', ומשנתנו מבררת הלכה זו של תשלומי ארבעה וחמשה:
גָּנַב שור או שה עַל פִּי שְׁנַיִם – בפני שני עדים, שהעידו על כך, וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּיהֶם – בין אם אותם עדים מעידים גם על כך שטבחו או מכרו, אוֹ עַל פִּי שְׁנַיִם אֲחֵרִים – ובין אם עדים אחרים מעידים על הטביחה או המכירה, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה על השה וַחֲמִשָּׁה על השור.
גָּנַב שור או שה וּמָכַר בְּשַׁבָּת, גָּנַב וּמָכַר לַעֲבוֹדָה זָרָה, גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, שבכל אלו אף שיש עבירה אין חיוב מיתה, או שגָּנַב שור או שה מִשֶּׁל אָבִיו, וְטָבַח וּמָכַר, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו, נמצא שהיתה הטביחה או המכירה בזמן שהיה אביו חי, גָּנַב וְטָבַח וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ את הבהמה, ונמצא שנטבחה בזמן שהיתה חולין, בכל האופנים הללו מְשַׁלֵם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
גָּנַב וְטָבַח לְצורך רְפוּאָה אוֹ להאכיל לַכְּלָבִים, אף שאין כוונתו לאכול אכילה רגילה, הרי יכול הוא לאכול אכילה רגילה אם ירצה, הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה, והַשּׁוֹחֵט חוּלִין בַּעֲזָרָה, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בִּשְׁנֵי אֵלּוּ האחרונים, שהם טריפה וחולין בעזרה, כיון שנאסר הבשר באכילה, וסובר רבי שמעון ששחיטה שאינה ראויה אינה נחשבת 'שחיטה' כלל, וממילא אינו בכלל 'טבחו' שחייבתו תורה בארבעה וחמשה.
