גמרא
כפי שהתבאר, חיוב קנס ממון חל על האדם רק אם שני עדים מעידים על חיובו, אך אם האדם עצמו מודה בחיוב הקנס המוטל עליו [וכגון שמודה שטבח או מכר את הבהמה שגנב], אין בית דין מחייבים אותו קנס על פי הודאתו. הגמרא מביאה עתה מחלוקת באופן שהיו גם הודאה וגם עדות עדים על אותו מעשה: אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, אדם המוֹדֶה בִּקְנָס, וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים והעידו על אותו מעשה המחייב קנס, רַב אָמַר, פָּטוּר אותו אדם מחיוב קנס, כיון שכבר הודה בעצמו קודם שבאו העדים, והודאה זו פוטרת אותו לגמרי מחיוב הקנס, ולכן לאחר שהודה אין מחייבים אותו גם אם העידו עדים על הדבר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר, חַיָּב, כיון שאין החיוב מחמת הודאתו, אלא מחמת עדות העדים, ואף שאין מחייבים אותו על פי הודאתו, אין הודאתו פוטרת אותו לגמרי, אם יש עדות חיצונית על הדבר.
אָמַר רַב הַמְנוּנָא, מִסְתַּבְּרָא מִלְתֵיהּ דְּרַב – מסתברים דבריו של רב, שיש לפוטרו על פי הודאתו אפילו אם באו עדים, בְּאוֹמֵר 'גָּנַבְתִּי', וּבָאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב, שֶׁהֲרֵי בכך שהודה בגניבתו חִיֵּב את עַצְמוֹ בְּתשלומי קֶרֶן, ואף שפטר את עצמו מכפל, כיון שחייב את עצמו בקרן ניכר שהודה באמת, ובאופן זה פטרה אותו התורה לגמרי מתשלומי קנס, אפילו אם באו עדים. אֲבָל אם אָמַר לֹא גָּנַבְתִּי, ובכך רצה לפטור את עצמו מקרן וכפל, וּבָאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב, והתחייב בתשלומי קרן וכפל, וְחָזַר וְאָמַר טָבַחְתִּי וּמָכַרְתִּי, ובדברים אלו לא חייב את עצמו בכלום, שהרי המודה בקנס פטור [ואילו בתשלומי הקרן כבר התחייב בעדות העדים הראשונים], וּבָאוּ עֵדִים על כך שֶׁטָּבַח וּמָכַר, באופן זה הרי הוא חַיָּב בארבעה וחמשה, שֶׁהֲרֵי פָּטַר עַצְמוֹ מִכְּלוּם, שבתחילה כפר בגניבה כדי לפטור את עצמו מהקרן, ולאחר שהעידו על כך עדים וחייבוהו בקרן רצה לפטור את עצמו מתשלומי ארבעה וחמשה ולכן מיהר להודות בהם קודם שיעידו על כך עדים, ובאופן כזה לא פטרה אותו התורה מקנס, אם אכן באו עדים והעידו שטבח ומכר.
מסייעת לכך הגמרא, אִיתְּמַר נַמִּי – כך נאמר גם בשם רבי יוחנן, אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, האומר גָּנַבְתִּי, והתחייב בקרן, וּבָאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב, פָּטוּר מכפל, שֶׁהֲרֵי בהודאתו חִיֵּב את עַצְמוֹ בְּקֶרֶן. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
משנה
משנתנו ממשיכה לבאר את דיני חיוב ארבעה וחמשה: מְכָרוֹ – מכר הגנב את השור או השה חוּץ מֵאֶחָד מִמֵּאָה שֶׁבּוֹ, כלומר, שלא מכרו לגמרי אלא השאיר לעצמו אפילו שיעור מועט ביותר, אוֹ שֶׁקודם שגנב את השור או השה כבר הָיְתָה לוֹ [-לגנב] בוֹ שֻׁתָּפוּת, ונמצא שלא גנב את כולו, אלא רק את החלק של שותפו, הַשּׁוֹחֵט את השור או השה וְנִתְנַבְּלָה הבהמה בְּיָדוֹ, הַנּוֹחֵר – קורע את הבהמה מנחיריה ועד ליבה, וְהַמְּעַקֵּר – עוקר את סימני הצואר, ואינו חותכם בסכין כבשחיטה ראויה, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל על מה שגנב, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, כיון שחיוב זה הוא רק כשמוכר באיסור את כל השור או שה, ולא את חלקם, וכן אינו חייב אלא על שחיטה כשרה, המתירה את הבהמה באכילה.
גָּנַב את השור או השה כשהיו בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים, והוציאם החוצה, וְטָבַח וּמָכַר חוּץ מֵרְשׁוּתָן. אוֹ שֶׁגָּנַב חוּץ מֵרְשׁוּתָן, ונכנס לחצר הנגנב, וְטָבַח וּמָכַר בִּרְשׁוּתָן. אוֹ שֶׁגָּנַב וְטָבַח וּמָכַר חוּץ מֵרְשׁוּתָן, כיון שקודם הטביחה או המכירה כבר היתה הבהמה מחוץ לרשות הבעלים, הרי היא 'גנובה' בידו, ומְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה על הטביחה והמכירה. אֲבָל אִם גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר בִּרְשׁוּתָן של הבעלים, נמצא שמעולם לא יצאה הגניבה מרשות הבעלים, פָּטוּר הגנב.
