גמרא
שנינו במשנה, 'מְכָרוֹ חוּץ מֵאֶחָד מִמֵּאָה או שהיתה לו בו שותפות וְכוּ', משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה'. מביאה הגמרא ברייתא בענין דומה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַגּוֹנֵב אֶת הבהמה הַקִּטַּעַת [-מחוסרת רגל], וְאֶת הַחִגֶּרֶת [-מחוסרת יד, כלומר רגל קדמית], וְאֶת הַסּוּמָא [-העיורת], אף שאין כולה קיימת, וְכֵן הַגּוֹנֵב בֶּהֱמַת שׁוּתָּפִין, אף שאין לכל אחד מהם בהמה שלימה, מכל מקום אם טבח או מכר חַיָּב בתשלומי ארבעה וחמשה, וְשׁוּתָּפִין שֶׁגָּנְבוּ, וטבחו או מכרו, פְּטוּרִין מתשלומי ארבעה וחמשה. מקשה הגמרא סתירה מברייתא אחרת: וְהָא תַּנְיָא – והרי בברייתא אחרת שנינו, ששׁוּתָּפִין שֶׁגָּנְבוּ חַיָּיבִין בתשלומי ארבעה וחמשה. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב נַחְמָן, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין הברייתות, כָּאן – הברייתא המחייבת את השותפים בתשלומי ארבעה וחמשה עוסקת בְּשֻׁתָּף שֶׁטָּבַח לְדַעַת חֲבֵירוֹ, והרי הוא כשלוחו לענין הטביחה, וכבר התבאר שבטביחה ומכירה יש שליח לדבר עבירה, והרי זה כאילו שניהם טבחו, וחייבים בתשלומי ארבעה וחמשה. ואילו כָּאן – בברייתא האחרת, הפוטרת את השותפים מתשלומי ארבעה וחמשה, מדובר בְּשֻׁתָּף שֶׁטָּבַח שֶׁלֹּא לְדַעַת חֲבֵירוֹ, שכיון שלגבי החצי של חבירו הרי הוא כגונבו ממנו וטובחו, והגונב מן הגנב וטובח פטור מתשלומי ארבעה וחמשה, ואף לגבי החצי שלו אין לחייבו, כיון שלא היתה כל הטביחה באופן המחייב ארבעה וחמשה, ובאופן זה אינו מתחייב [ואף שהתבאר לעיל שדורשים מהפסוק 'חמשה בקר' ואפילו חמשה חצאי בקר, היינו באופן שבשעת הטביחה היה ראוי להתחייב על הכל, ואחר כך הודה לאחד השותפים ונפטר מחצי התשלומים, אבל כאן שמתחילה לא היה זה מעשה המחייב תשלומי ארבעה וחמשה על הכל, אינו מתחייב כלל, ואף לא על מחצית].
מביאה הגמרא ברייתא בענין תשלומי ארבעה וחמשה: תָּנוּ רַבָּנָן, גָּנַב שור או שה, וְנָתַן אותו לְאַחֵר כדי שישחטנו עבורו, וְטָבַח אותו אדם את הבהמה בשליחותו, או שגָּנַב וְנָתַן לְאַחֵר וּמָכַר הלה בשליחותו את הבהמה, או שגָּנַב וְהִקְדִּישׁ, או גָּנַב וְהִקִּיף – מכר בהקפה, או גָּנַב וְהֶחֱלִיף את הבהמה תמורת חפץ אחר, ולא תמורת ממון ממש, או שגָּנַב וְנָתַן לְאַחֵר בְּמַתָּנָה, או שגָּנַב וּפָרַע בְּחוֹבוֹ – נתן את הבהמה כפרעון חוב, או שגָּנַב וּפָרַע בְּהֶקֵּיפוֹ – שילם זאת תמורת דבר שקנה בהקפה, או שגָּנַב וְשָׁלַח סִבְלוֹנוֹת [-מתנת אירוסין] לְבֵית חָמִיו, בכל האופנים הללו, חַיָּב בתשלומי ארבעה וחמשה.
מבררת הגמרא, מַאי קָא מַשְׁמַע לָן – מה החידוש בדינים אלו, ומבארת, אַשְׁמְעִינַן רֵישָׁא – ברישא של הברייתא, שגָּנַב וְנָתַן לְאַחֵר וְטָבַח, החידוש הוא דְּיֵשׁ שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵרָה, ולכן חייב הגנב בתשלומי ארבעה וחמשה על טביחת שלוחו, וְאַף עַל גַּב דִּבְכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ אֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵרָה, הָכָא – כאן, בטביחה ומכירה, יֵשׁ שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵרָה, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון שנאמר בפסוק (שמות כא לז) 'וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ', ויש ללמוד מכך, מַה מְּכִירָה – כשם שמכירה לֹא אֶפְשָׁר דְּלָאו עַל יְדֵי אַחֵר – אי אפשר לעשותה שלא באמצעות אדם אחר, אַף טְבִיחָה אם נעשית עַל יְדֵי אַחֵר נַמִּי – גם כן מִיחַיֵּיב. אַשְׁמְעִינַן סֵיפָא – והחידוש בסיפא הוא שאם גָּנַב וְהִקְדִּישׁ חייב, ואף שאין זו מכירה ממש, מכל מקום מַה לִּי מְכָרוֹ לְהֶדְיוֹט מַה לִּי מְכָרוֹ לַשָּׁמַיִם – מה החילוק אם מכרו ממש לאדם, או ש'מכרו' לשמים, בכך שהקדישו.
פוסק הרי"ף את ההלכה: וְלָאו הָכֵי הִלְכְתָא – ואין ההלכה כן, דְּקַיְימָא לָן – שהרי מקובל בידינו שההלכה כְּמַתְנִיתִין, דִתְנַן – שכך שנינו במשנה, גָּנַב וְהִקְדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ טָבַח, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל, וְאֵין מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, הרי שאין ההקדשה נחשבת כמכירה לחייבו ארבעה וחמשה. וְאִי קַשְׁיָא לָךְ – ואם יקשה לך סברא זו שאמרנו בביאור הברייתא, מַה לִּי מְכָרוֹ לְהֶדְיוֹט מַה לִּי מְכָרוֹ לַשָּׁמַיִם, אין הדברים דומים, כיון דהָתָם – שם, במכירה להדיוט, הרי מֵעִיקָּרָא תּוֹרָא דִּרְאוּבֵן – מתחילה היה זה שורו של ראובן, וְהַשְׁתָּא תּוֹרָא דְּשִׁמְעוֹן – ועתה זהו שורו של שמעון, אבל הָכָא – כאן, לגבי הקדש, מֵעִיקָּרָא תּוֹרָא דִּרְאוּבֵן – בתחילה היה זה שורו של ראובן, וְהַשְׁתָּא תּוֹרָא דִּרְאוּבֵן – ואף עתה נחשב הוא שורו של ראובן, שהרי הבהמה מכונה 'קרבן עולה של ראובן', או 'קרבן חטאת של ראובן', ואין זו נחשבת מכירה לענין זה.
