הַמַּבְעִית אֶת חֲבֵירוֹ, פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. כֵּיצַד, תָּקַע בקול חזק בְּאָזְנוֹ, וְחֵרְשׁוֹ, פָּטוּר בדיני אדם, כיון שלא עשה מעשה בגופו. אבל אם אֲחָזוֹ שלא יזוז וְתָקַע בְּאָזְנוֹ, וְחֵרְשׁוֹ, כיון שעשה מעשה בגופו, חַיָּב.
וְכָל הַנֵּי – וכל אותם חֲמִשָּׁה דְּבָרִים, שהם, נֶזֶק, וְצַעַר, וְרִפּוּי, וְשֶׁבֶת, וּבוֹשֶׁת, אוֹמְדִין אוֹתוֹ – משערים את דמיהם, כמה הם דמי הריפוי שיצטרך, וכמה זמן לא יוכל לעבוד, וְנוֹתְנִין לוֹ את הכל מִיָּד. אֲמָדוּהוּ לסכום מסוים, וְהָיָה מִתְנַוְנֶה וְהוֹלֵךְ – הכביד עליו חליו יותר מכפי שאמדוהו מתחילה, והוצרך להוציא הוצאות גדולות יותר, אֵין נוֹתְנִין לוֹ אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁאֲמָדוּהוּ מתחילה. וכן אם אֲמָדוּהוּ לסכום מסוים, ולזמן מסוים, וְהִבְרִיא קודם לכן, ולא הוצרך לכל דמי הריפוי או שלא התבטל ממלאכתו זמן רב כל כך, נוֹתְנִין לוֹ כָּל מַה שֶּׁאֲמָדוּהוּ מתחילה.
אומרת הגמרא, דין זה מְסַיַּיע לֵיהּ לְרָבָא – יש ממנו ראיה לדברי רבא, דְּאָמַר רָבָא, הַאי מַאן דַּאֲמָדוּהוּ לְכוּלֵּיהּ יוֹמָא – החובל בחבירו ואמדוהו שלא יוכל לעשות מלאכה כל אותו היום, וחייבוהו בדמי שבת של כל אותו יום, [וְאִיתְּפַח] – והתרפא במהירות, וּלְפַלְגֵּיהּ דְּיוֹמָא קָא עָבִיד עֲבִידְתָּא – וכבר באמצע היום היה יכול לחזור למלאכתו, יָהֵיב לֵיהּ דְּכוּלֵּיהּ יוֹמָא – אף על פי כן נותן לו החובל את דמי שבתו של כל אותו היום, וכפי שאמדוהו מתחילה, והטעם לכך, כיון דמִשְׁמַיָּא הוּא דִרְחִימוּ עֲלֵיהּ – מן השמים ריחמו עליו, והבריאוהו במהרה, בפחות זמן מכפי שאמדוהו מתחילה, ולכן אין הדבר פוטר את החובל מלשלם את כל דמי השבת כפי שהיה ראוי להינזק מצד החבלה עצמה.
שנינו במשנה, 'רָקַק וְהִגִּיעַ בּוֹ הָרֹק וכו' נותן ארבע מאות זוז'. אָמַר רַב פָּפָּא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שמשלם ארבע מאות זוז על רקיקה, כדמי בושת, אֶלָּא אם הגיע הרוק בּוֹ – בגופו של חבירו ממש, והרי זה נחשב כמעשה ביוש שנעשה בו עצמו, אֲבָל אם הגיע בְּבִגְדּוֹ, לֹא, כיון שאין זה ביוש בגופו, ואין חייבים על כך דמי בושת. אָמְרֵי בְּמַעֲרָבָא – אמרו בני הישיבה שבארץ ישראל מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, זֹאת אוֹמֶרֶת – יש ללמוד מהלכה זו, שאם בִּיְּשׁוֹ בִּדְבָרִים – אמר לו דברים המביישים, פָּטוּר מִכְּלוּם – אינו משלם לו כלום בדמי בושתו, כיון שלא חייבה תורה דמי בושת אלא במעשה ביוש שנעשה בגוף האדם, ולא בבושה חיצונית כמו רוק שהגיע לבגדיו, ואף לא בביוש בדברים.
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (ה"ו), תָּנֵי רַב קַרְנֵי, שיעורים שונים לתשלומי בושת, לִבְעִיטָה – הבועט בחבירו ברגלו, משלם כתשלום בושת אַחַת [-סלע אחד], לִרְכוּבָה – הבועט בחבירו בברכו [של הבועט], משלם שָׁלֹשׁ, לִסְנוֹקֶרֶת – הכהו באגרוף קמוץ, משלם חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה. חַד [-תלמיד אחד] אָמַר בְּשׁוּם רֵישׁ לָקִישׁ, הַמְּבַיֵּשׁ אֶת הַזָּקֵן – המבייש תלמיד חכם, נוֹתֵן לוֹ בָּשְׁתּוֹ שָׁלֵם – נותן לו דמי בושת השלם כפי כבודו של הזקן, ואין זה דומה לבושת של שאר אדם. חַד בַּר נַשׁ אִקְּפַד – אדם אחד הכעיסו ובייש לְרַבִּי יְהוּדָה בַּר חֲנִינָא, אֲתָא עוּבְדָּא קַמֵּי רֵישׁ לָקִישׁ – בא המעשה לפני ריש לקיש, וְקַנְסֵיהּ לִיטְרָא דְדַהֲבָא – וקנס את אותו אדם שישלם לרבי יהודה בר חנינא ליטרת זהב.
