שנינו במשנה לגבי אופן גביית דמי הבושת, באדם המבייש את בחבירו, 'התוקע לחברו נותן לו סלע וכו' הַכֹּל לְפִי כְּבוֹדו', מבררת הגמרא, אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה בביאור שיעורים אלו, תַּנָּא קַמָּא, האומר לגבי שיעור דמי בושת ש'הכל לפי כבודו', לְקוּלָּא קָאָמַר אוֹ לְחוּמְרָא קָאָמַר – האם בא בדבריו להקל או להחמיר, ומבארת הגמרא את צדדי הספק, האם לְקוּלָּא קָאָמַר, וכוונתו דְּאִיכָּא עָנִי דְּלֹא בָּעֵי לְמִשְׁקַל (כּוּלֵּי) הַאי – שיש עני שאין בושתו מרובה, ואינו נוטל סכום גדול כל כך, ואילו הסכומים שנאמרו בתחילה הם בעשירים, אוֹ דִּלְמָא – או שמא נאמר שלְחוּמְרָא קָאָמַר – בא להחמיר בדבריו ולומר שרק לגבי עניים נאמרו שיעורי בושת אלו, דְּאִיכָּא עָשִׁיר דְּבָעֵי לְמֵיתַב לֵיהּ טְפֵי – אבל יש עשירים שבושתם מרובה יותר, וצריך לתת להם סכום גדול יותר בדמי בושתם, וזו כוונתו ב'הכל לפי כבודו'.
מביאה הגמרא ראיה לנידון זה, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לפשיטת ספק זה מהמשך דברי משנתנו, מִדְּקָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲפִלּוּ עֲנִיִּים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל רוֹאִין אוֹתָם כְּאִילּוּ הֵן בְּנֵי חוֹרִין שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶן, לפי שֶׁהֵן בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, ובהמשך המשנה מבואר שחייב רבי עקיבא את הפורע ראש אשה עניה ארבע מאות זוז, כפי הסכום האמור ברישא, שְׁמַע מִינָּהּ – מוכח מכך, דְּתַנָּא קַמָּא לְקוּלָּא קָאָמַר – שתנא קמא בא להקל ולומר שכיון שהכל לפי כבודו, ממילא לעניים אין נותנים סכומים גדולים כל כך האמורים במשנה, אלא רק לעשירים, ועל זה נחלק רבי עקיבא ואמר שאפילו עניים שבישראל רואים אותם כעשירים, ומחמת כן חייב רבי עקיבא את הפורע ראש אשה עניה בארבע מאות זוז, הרי שלדעת תנא קמא באשה עניה זו היה שיעור הבושת פחות מארבע מאות זוז, כיון שהוא מקל וסובר שרק לעשירים נותנים סכומים אלו כדמי בושתם, מסיימת הגמרא, שְׁמַע מִינַּהּ – אכן יש ראיה מכך לפשיטת הספק.
שנינו במשנה, 'וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁפָּרַע רֹאשָׁהּ שֶׁל אִשָּׁה וְכוּ' אמר לו רבי תן לי זמן, ונתן לו זמן' וכו'. ומבואר במעשה זה שלא חייבו רבי עקיבא לשלם מיד, אלא נתן לו זמן מסוים עד שיוכל לשלם, ותמהה על כך הגמרא, וּמִי יָהֲבִינַן זְמַן לְחַבָּלוֹת – וכי החובל בחבירו והתחייב לו ממון נותנים לו בית דין זמן עד שישלם את חיובו, וְהָא [-והרי כך] אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, אֵין נוֹתְנִין זְמַן לַחַבָּלוֹת [אלא רק לחיובי ממון כמו הלואות וכדומה, נותנים בית דין זמן למתחייב עד שישיג ממון לפרוע]. מתרצת הגמרא, אָמְרֵי – אמרו בני הישיבה בישוב קושיא זו, כִּי לֹא יָהֲבִינַן זְמַן לַחַבָּלוֹת – דין זה שאין נותנים זמן לחבלות היינו רק באופן דְּחַסְּרֵיהּ מָמוֹנָא – שחיסרו ממון, והיינו לגבי תשלומי נזק וריפוי וכיוצא בזה, אֲבָל לְבוֹשֶׁת – במקום שרק ביישו, דְּלֹא חַסְּרֵיהּ מָמוֹנָא – שלא חסרו ממון כלל, יַהֲבִינָן – נותנים לו בית דין זמן עד שישיג ממון לשלם.
