הָא דְּאָמַר רַבָּה – דינים אלו שאמר רבה, שהַזּוֹרֵק מַטְבֵּעַ שֶׁל חֲבֵירוֹ לַיָּם הַגָּדוֹל פָּטוּר, וְהַצּוֹרֵם – פוגם בְּאֹזֶן פָּרָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, שאין זה נזק מצד שווייה של הבהמה לעבודה, אך פסלה בכך להקרבה, פָּטוּר, וְהַשּׂוֹרֵף שְׁטָרוֹתָיו – שטרות חוב שֶׁל חֲבֵירוֹ, שלא התבטל בכך החוב עצמו, אך מנע ממנו את האפשרות להוכיח את קיומו של החוב, ויכול עתה הלוה לכפור בחוב, פָּטוּר, לֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ בְּכוּלְּהוּ – אין הלכה כמותו בכל שלשת ההלכות הללו, דְּהָא אַסִיקְנָא – שהרי כך הסיקה הגמרא בענין זה, אָמַר אֲמֵימַר, לְמַאן דְּדָאִין דִּינָא דְּגַרְמִי – לדעת רבי מאיר הדן דין של גרמי, כלומר, הסובר שיש חיוב תשלומים על מי שמזיק את חבירו ב'גרמי' [והיינו נזק שהוא יותר מ'גרמא', בכך שהנזק הוא ודאי, והמעשה נעשה בדבר הניזוק בעצמו, ולא נגרם על ידי דבר אחר], מַגְבֵּי בֵּיהּ דְמֵי שְׁטָרָא מְעַלְּיָא – הרי הוא גובה מהמזיק את דמי השטר כולו, וּלְמַּאן דְּלֹא דָאִין דִּינָא דְּגַרְמִי – ולדעת הסובר שהמזיק בגרמי פטור, מַגְבֵּי בֵּיהּ דְמֵי נְיָירָא בְּעָלְמָא – אינו מחייב את שורף השטר אלא בדמי נייר בלבד, ואף שבכך גרם לו היזק של החוב כולו, אינו מחייבו, הרי שנידון זה של רבה תלוי במחלוקת האם המזיק בגרמי חייב או פטור, והֲוָה עוּבְדָּא – היה מעשה בענין זה, וְכַפְיֵהּ רַפְרָם לְרַב אַשִּׁי – והכריח רפרם את רב אשי, שבילדותו שרף שטר חוב של אדם אחר, וְאַגְבֵּייהּ כִּי כְּשׁוּרָא לְצַלְמֵי – וגבה ממנו את דמי החוב כולו, פרעון גמור מהמשובחים שבנכסיו, כפי שבוחרים קורה משובחת לעשות ממנה דיוקנאות.
פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, שיש חיוב תשלומים במזיק את חבירו בגרמי. ומוסיף הרי"ף תנאים בחיוב זה, אֶלָּא מִיהוּ הַנֵּי מִילֵּי – אמנם דין זה הוא רק הֵיכָא דְּקָא מוֹדֵי לֵיהּ דְּקוּשְׁטָא קָא טָעִין עֲלֵיהּ – כאשר מודה המזיק שטענת הניזק היא טענה אמיתית ונכונה, ותנאי נוסף, וּמֵחֲמַת דְּשָׂרֵיף לֵיהּ לִשְׁטָרֵיהּ הוּא דְּלֹא מָצִי גָבֵי לֵיהּ – ובאמת רק מחמת ששרף את אותו שטר לא היה המלוה יכול לגבות את חובו מהלוה, אֲבָל הֵיכָא דְּלֹא קָא מוֹדֵי לֵיהּ דְּקוּשְׁטָא קָא טָעִין – אבל אם אין המזיק מודה כלל לניזק שטענתו אמיתית, אִי נַמֵּי מוֹדֵי לֵיהּ – או אפילו אם הוא מודה לו שטענתו נכונה, וְלָאו מֵחֲמַת דְּשָׂרֵיף לֵיהּ לֹא מָצִי גָבֵי – אך לא מחמת שריפת השטר נמנעה גביית החוב [כאופן שיבואר להלן], לֹא מִיחַיֵּיב – אין השורף חייב בתשלומים, ומבאר הרי"ף מהיכן נלמד דין זה, כִּדְאָמְרִינַן – וכפי שאמרה הגמרא, מַתְקִיף לָהּ – הקשה על כך רָמִי בַּר חָמָא, הֵיכִי דָמִי – באיזה אופן שייך לחייב את שורף השטר בתשלומים, והרי ממה נפשך, אִי אִיכָּא סָהֲדֵי דַחֲתִימֵי עֲלָהּ – אם העדים החתומים על השטר קיימים, דְּיָדְעֵי מַאי הֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ בִּשְׁטָרָא – ויודעים הם מה היה כתוב בשטר החוב שנשרף, אם כן אין כאן נזק כלל, נִיכְתּוֹב לֵיהּ שְׁטָרָא אַחֲרִינָא – שהרי יכולים הם לכתוב שטר אחד, ויגבה בו המלוה את חובו מיד הלוה. וְאִי דְּלֵיכָּא סָהֲדֵי – ואם אין עדים על מה שהיה כתוב בשטר, מְנָא יָדְעִינַן – מהיכן אנו יודעים מה היה כתוב בו, וכיצד יכולים אנו לחייב את השורף בחוב שאיננו יודעים כלל שהוא נכון. ואָמַר רָבָא, תְּהֵא בְּמַאֲמִינוֹ – דין זה שייך באופן שהמזיק מאמין לניזק במה שהיה כתוב בשטר, ולכן ניתן לחייבו, ומכל מקום הנזק קיים, שהרי הלוה אינו מוכן לשלם למלוה את הסכום שהיה כתוב בשטר וכופר בו. ועל כל פנים מבוארים מדברי הגמרא שני התנאים הללו, שיש צורך שיאמין המזיק לניזק מה היה כתוב בשטר, וכן יש צורך שמחמת שריפת השטר לא ישלם הלוה את החוב שהיה כתוב בשטר.
