תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אדם הַמּוֹלִיךְ את חִטָּיו לַטּוֹחֵן, ומוטל על הטוחן ללתות את החיטים במים ולקלפם תחילה ואחר כך לטוחנן, כדי שיצא הקמח נקי מסובין, וְלֹא לְתָתָן, אלא טחנן כמו שהם, עם קליפתם, וַעֲשָׂאָן בכך סוּבִּין אוֹ מוּרְסָן, שהם מיני קמח שאינם נקיים מסובין, וכן הנותן קֶמַח לַנַּחְתּוֹם לאפות פת, וַעֲשָׂאוֹ פַּת נִיפּוֹלִין – פת הנשברת ונופלת כשאוחזים בה, וכן הנותן בְּהֵמָה לַטַּבָּח לשוחטה, וְנִיבְּלָהּ – נעשתה נבילה בשחיטתו, ואינה ראויה לאכילת ישראל, בכל האופנים הללו חַיָּב האומן שלא עשה מלאכתו כראוי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנוֹשֵׂא שָׂכָר – דינו כשומר שכר, ומשמעות לשון הברייתא היא שבאמת אינו שומר שכר, אלא רק חיובו הוא כשומר שכר, והבינה הגמרא שכוונת הברייתא שחיובו הוא אף אם עושה את מלאכתו בחנם, כיון שאופן זה נחשב כפשיעה, ולכן חייב בו, [וְתָרֵיצְנָא – ותירצה הגמרא, לֹא תֵּימָא – אל תאמר בלשון הברייתא 'מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנוֹשֵׂא שָׂכָר', אֶלָּא אֵימָא – אלא כך תאמר, 'מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׂא שָׂכָר', כיון שהוא מקבל שכר על עבודתו, ולכן חייב הוא על מה שהזיק].
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, טַבָּח אוּמָּן שֶׁקִּלְקֵל בשחיטת הבהמה, חַיָּב לשלם לבעל הבהמה את נזקו, וְהוּא דְּעָבַד בְּשָׂכָר – ובתנאי שעשה את מלאכתו תמורת שכר, שכיון שדינו כשומר שכר מתחייב הוא אף על דברים שאינם פשיעה, וכגון כאן שעל אף שהוא אומן קלקל, שאין זו פשיעה, ומכל מקום חייב בתשלומים. דְּכך אָמַר רַבִּי זֵירָא, הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְחַיֵּב לוֹ טַבָּח אם יקלקל בשחיטתו, יַקְדִּים לתת לוֹ דִּינָר בשכרו, ובכך ייעשה הטבח כשומר שכר, ויתחייב בתשלומים. אֲבָל טבח אוּמָּן דְּעָבֵיד בְּחִנָּם – שעושה את מלאכתו בחינם, פָּטוּר אם קלקל, כיון שדינו כשומר חנם החייב רק בפשיעה, ואילו קלקול של טבח אומן אינו נחשב פשיעה. כִּי הַהוּא גַבְרָא – כמו המעשה שהיה באותו אדם שהיה טבח ונתנו לו תרנגול לשחוט וקלקל בשחיטתו, דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן – שבא לפני רבי יוחנן לשאול אותו אם חייב הוא בתשלומים, וְאָמַר לֵיהּ רבי יוחנן, זִיל אַיְיתֵי רְאָיָה דְמוּמְחֵית לְתַרְנְגוֹלֵי – לך והבא לי ראיה שאתה מומחה לשחיטת תרנגולים, וּפְטִירַת – ואפטור אותך מתשלומי הנזק.
אדם הַמַּרְאֶה דִּינָר לְשֻׁלְחָנִי – לאדם העוסק בהחלפת מטבעות, והוא בקי בטיבם של מטבעות, כדי שיאמר לו אם זו מטבע טובה ויסכים לקבלה, ואמר לו השולחני שזו מטבע טובה, ומחמת כן הסכים לקבלה מהאדם שנתנה לו, וְנִמְצָא שהיה זה מטבע רָע, והפסיד מכך אותו אדם, תָּנֵי חֲדָא – בברייתא אחת שנינו בענין זה שאם הוא היה שולחני אוּמָּן, שאינו עשוי לטעות, הֲרֵי זֶה פָּטוּר, ואם היה זה שולחני הֶדְיוֹט, העשוי לטעות, הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְתַנְיָא אִידָךְ – ואילו בברייתא אחרת שנינו, בֵּין אוּמָּן בֵּין הֶדְיוֹט, חַיָּב.
מתרצת הגמרא, אָמַר רַב פָּפָּא, כִּי תַּנְיָא הַהִיא – הברייתא האומרת שאם היה זה שולחני אוּמָּן הֲרֵי זֶה פָּטוּר, כְּגוֹן דָּנְכוּ וְאִסּוּר – שמות שולחנים מומחים מאד שהיו בזמנם, דְּלֹא צְרִיכֵי לְמִיגְמַר כְּלָל – שאינם צריכים לעיין כלל במטבעות, ואינם באים לכלל טעות, וטעותם נחשבת כאונס, ומשום כך פטורים הם עליה [ובגמרא מבואר שאף על פי שהיו מומחים כל כך, טעו במטבע חדשה שיצאה עתה לשוק, ועדיין לא היו בקיאים בה כל צרכם].
