גמרא
שנינו במשנה, 'נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה', ואף שהם פסולים לשאר עדויות ממון, כאן האמינום חכמים. אָמַר רַב אַשִּׁי, אֵין עד פסול המֵסִיחַ לְפִי תּוּמוֹ כָּשֵׁר לעדות, אֶלָּא לְעֵדוּת אִשָּׁה בִּלְבַד, כלומר, עד הפסול להעיד אינו נאמן אפילו כאשר אינו אומר את דבריו מתוך כוונה להעיד, אלא אומר זאת כמסיח לפי תומו, מלבד בעדות על אדם שמת, להתיר את אשתו להנשא למי שתרצה, שבעדות זו הקילו חכמים בכמה דברים, ואחד מהם שהאמינו גם למי שפסול בדרך כלל לעדות, אם אינו אומר את הדבר מתוך כוונה להעיד, אלא כמסיח לפי תומו, וכגון ששמע האדם את התינוקות אומרים הרי אנו הולכים להספיד ולקבור אדם פלוני, הרי זה יכול להעיד שמת אותו אדם.
אָמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִּׁי, וְהָא – והרי שנינו במשנתנו דין זה גם לגבי נְחִיל שֶׁל דְּבוֹרִים, שאף על פי שאשה וקטן פסולים לשאר עדויות, מכל מקום נאמנים הם לומר שראו את נחיל הדבורים יוצא ממקום מסוים, כיון שאין כוונתם להעיד אלא מסיחים הם לפי תומם, ועל ידי עדות זו אנו אוסרים על שאר בני אדם לזכות בנחיל דבורים זה, ומדוע אמר רב אשי שלא האמינו חכמים למסיח לפי תומו אלא בעדות אשה בלבד.
אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב אשי לרבינא, בְּקִנְיָן דְּרַבָּנָן, כלומר, כיון שכל הקנין של הדבורים אינו קנין מן התורה, שהרי אינו עושה בהם מעשה קנין ממש, אלא חכמים תקנו שכיון שהדבורים נמצאות ברשותו והוא מטפל בהם יהיה אסור לאחרים ליטלן מפני דרכי שלום, ובקנין זה הקילו גם שיהיו אשה או קטן נאמנים לומר למי שייך נחיל הדבורים, אם הם מסיחים לפי תומם.
וְהַהוּא עוּבְדָּא נַמֵּי דַּהֲוָה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי – וכן היה מעשה שבא לפני רבי, מַעֲשֶׂה בָּאָדָם אֶחָד, שֶׁהָיָה מֵסִיחַ לְפִי תּוּמוֹ, וְאָמַר, אֲנִי וְאִימָּא [-ואימי] נִשְׁבִּינוּ לְבֵין הָאוּמּוֹת, יָצָאתִי לִשְׁאֹב מַיִם וְדַעְתִּי עַל אִימָּא, יצאתי לְלַקֵּט עֵצִים וְדַעְתִּי עַל אִימָּא, ובכך העיד לפי תומו ששהה כל אותו זמן עם אמו ולא נטמאה על ידי הגויים ששבו אותם, ואף על פי שסתם אשה שנשבית לבין הגויים נאסרת להנשא לכהונה מחשש שנטמאה על ידי הגויים, כאן סמך רבי על עדותו של בנה שהעיד לפי תומו שהשגיח על אמו כל הזמן, וְהִשִּׂיאָהּ רַבִּי לִכְהוּנָּה עַל פִיו – התיר אותה רבי להנשא לכהן מחמת עדותו של בנה המסיח לפי תומו, מִשּׁוּם דְּבִשְׁבוּיָה הֵקֵילּוּ רַבָּנָן, כיון שכל איסורה של שבויה להנשא לכהן אינו מעיקר הדין, אלא חשש שחששו בה חכמים, לכן הקילו בה שאם יש מי שמעיד שהיא טהורה, אפילו שהוא קרוב הפסול לעדות, אם הסיח כן לפי תומו, מתירים אותה לכהונה על פיו.
שנינו במשנה שאם התיישבו הדבורים על גבי ענף של חבירו, לדעת תנא קמא אינו רשאי לקצוץ את הענף אפילו אם כוונתו לתת דמים, ולדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה הדבר מותר. מברר הרי"ף את ההלכה במחלוקת זו: הָא דְּתַנְיָא – ומה ששנינו בברייתא, דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, תְּנַאי בֵּית דִּין הוּא שֶׁיְּהֵא זֶה [-בעל הדבורים] יוֹרֵד לִשְׂדֵה חֲבֵירוֹ, וְקוֹצֵץ סֻכָּה [-ענף] שֶׁל חֲבֵירוֹ שהדבורים נחו עליו, וּמַצִּיל בכך את נְחִילוֹ, וְנוֹתֵן דְּמֵי סֻכָּה מִתּוֹךְ נְחִילוֹ – משלם לבעל העץ את דמי הענף מתוך שווי הדבורים שהציל לעצמו, וְכֵן תְּנַאי בֵּית דִּין הוּא, שאם היו שני בני אדם מהלכים בדרך, אחד עם חמור טעון עצים ואחד עם חמור טעון פשתן, והפשתן יקר יותר מהעצים, ומת החמור שנושא את הפשתן, שֶׁיְּהֵא זֶה מְפָרֵק אֶת עֵצָיו – פורק את העצים מעל החמור, וּמַצִּיל את פִּשְׁתָּנוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְנוֹטֵל דְּמֵי עֵצָיו מִתּוֹךְ פִּשְׁתָּנוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְכֵן תְּנַאי בֵּית דִּין שאם היו שני בני אדם מהלכים בדרך, לאחד חבית יין ולאחד חבית עם דבש, היקר יותר מהיין, ונסדקה חבית הדבש, שֶׁיְּהֵא זֶה שׁוֹפֵךְ אֶת יֵינוֹ, וּמַצִּיל דֻּבְשָׁנוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ על ידי שמעבירו לחבית שהיה בה היין, וְנוֹטֵל דְּמֵי יֵינוֹ מִתּוֹךְ דֻּבְשָׁנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, חָזֵינַן מַאן דְּאָמַר – ראינו מי שאומר בנידונים אלו דהַנֵּי כּוּלְּהוּ הִלְכְתָא נִינְהוּ – שההלכה היא כדברי רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה בנידונים אלו, וַאֲנָן לֹא סְבִירָא לָן הָכֵי – ואין אנו סוברים כן, דְּקַיְימָא לָן כְּמַתְנִי' – כיון שאנו פוסקים הלכה כפי האמור במשנתנו, דְּתְנָן, אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ – אינו נוטל אלא שכר פעולתו, ולא את כל מה שהפסיד בכך שפרק את העצים או שפך את היין.
