וְגָרְסִינָן נַמִּי – וכך למדנו גם בְּסוֹף פֶּרֶק מְרוּבָּה (פא:) בְּעִנְיַן עֲשָׂרָה תְּנָאִין שֶׁהִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ עם ישראל כשנכנסו לארץ ישראל, והקשתה שם הגמרא, וְתוּ לֵיכָּא – וכי אין תנאים נוספים, וְהָא אִיכָּא הָא – והרי יש את התנאי הזה דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים, אָדָם מוֹצִיא [-רשאי להוציא] זִבְלוֹ וְצוֹבְרוֹ [-מניחו בערימה] כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, כְּדִי שֶׁיְּהֵא נִישּׁוֹף בְּרַגְלֵי אָדָם וּבְרַגְלֵי בְּהֵמָה, וישביח בכך, וההיתר לכך הוא כיון שֶׁעַל מְנַת כֵּן הִנְחִיל יְהוֹשֻׁעַ לְיִשְׂרָאֵל אֶת הָאָרֶץ. וְהָא אִיכָּא הָא – וכן יש את התנאים הללו דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה וְכוּ' שהובאו לעיל. וּפָרְקִינָן – ותירצה שם הגמרא, דִּיחִידָאָה לֹא קָאַמְרִינָן – לא הבאנו דעות של תנאים יחידים בענין זה, דְבִיחִידָאָה לֹא קָא מַיְירֵי – ולא נמנו דעות של תנאים יחידים, דְּשָׁמְעַתְּ מִינַּהּ – ויש ללמוד מכך, הָא – דין זה דְּרַבִּי יְהוּדָה, וְהָא – ודינים אלו דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה שהובאו לעיל, כּוּלְּהוּ לָאו הִלְכְתָא נִינְהוּ – אין הלכה כמותם.
משנה
אדם הַמַּכִּיר את כֵּלָיו וּסְפָרָיו שנמצאים בְּיַד אדם אַחֵר, וטוען שהם שלו, ומעולם לא מכרם ולא נתנם לו במתנה, ומדובר באדם שאין דרכו למכור את ספריו וכליו לאחרים, אִם יָצָא לוֹ שֵׁם גְּנֵבָה בָּעִיר – אם התפרסם שהיתה גניבה בביתו של התובע, ואף שאין אנו חושדים באותו אדם שמחזיק בכלים או בספרים שהוא עצמו גנבם [שהרי כל אדם מישראל הוא בחזקת כשרות], יתכן שקנאם מאותו אדם שגנבם מהבעלים. ובאופן שעדיין לא התייאש הבעלים מהחפצים, צריך הלה להחזירם לו, אך מאידך אין הקונה צריך להפסיד את הסכום ששילם לגנב, ולכן יִשָּׁבַע הלוקח כַּמָּה דמים הוֹצִיא – שילם תמורתם לגנב, וְיִטֹל – ישלם לו הנגנב דמים אלו, ויטול את החפצים שלו שנמצאים בידו. וְאִם לָאו – אך אם לא התפרסם בעיר שהיתה גניבה בביתו, לֹא כָל הֵימֶנּוּ – אינו נאמן לומר שנגנבו ממנו והלה קנאם מהגנב, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, שמא מְכָרָן לְאַחֵר, וּלְקָחָם זֶה הֵימֶנּוּ – ואותו אדם המחזיק עתה בכליו וספריו קנאם מאותו אדם שקנה מהתובע, ואין הלה יכול להוציאם מידו.
המשנה עוסקת בדינו של אדם שהציל את ממון חבירו על ידי הפסד ממון עצמו, האם ומתי חייב חבירו לשלם לו את הפסדו: היו שני בני אדם מהלכים בדרך, זֶה בָּא בְּחָבִיתוֹ שֶׁל יַיִן, וְזֶה בָּא בְּכַדּוֹ שֶׁל דְּבַשׁ, נִסְדְּקָה חָבִית שֶׁל דְּבַשׁ, והחל הדבש לזוב מתוכה, וְכיון שהדבש יקר יותר מהיין, וְשָׁפַךְ זֶה אֶת יֵינוֹ, וְהִצִּיל אֶת הַדְּבַשׁ על ידי ששפכו לְתוֹכָהּ, אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ – אינו מקבל אלא שכר פעולתו, כסתם פועל, ואין בעל הדבש צריך לשלם לו על היין שהפסיד. וְאִם אָמַר לוֹ בעל היין לבעל הדבש קודם ששפך את יינו, 'אַצִּיל אֶת שֶׁלָּךְ וְאַתָּה נוֹתֵן לִי דְּמֵי שֶׁלִּי', חַיָּב לִתֵּן לוֹ דמי יינו [ואף שהתבאר לעיל שאם ממון האדם עומד להאבד על ידי נהר וכדומה הרי הוא הפקר, מדובר כאן כשחבית הדבש כרוכה באופן שאין כל הדבש נאבד מיד, ויכול גם הבעלים להצילו, ולכן אינו נחשב הפקר].
שָׁטַף נָהָר חֲמוֹרוֹ וַחֲמוֹר חֲבֵרוֹ, והחמור שֶׁלּוֹ יָפֶה [-שוה] רק מָנֶה, וְהחמור שֶׁל חֲבֵרוֹ שוה מָאתַיִם, ומחמת כן הִנִּיחַ אֶת שֶׁלּוֹ, וְהִצִּיל אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ – אין חבירו חייב לשלם לו אלא את דמי פעולתו, כפועל, ולא את דמי חמורו שאבד. וְאִם אָמַר לוֹ מתחילה אַצִּיל אֶת החמור שֶׁלָּךְ, וְאַתָּה נוֹתֵן לִי אֶת דְּמֵי החמור שֶׁלִּי, חַיָּב הלה לִתֵּן לוֹ.
