פרק ז, משנה א: שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְאֶחָד, חַיָּבִין לְזַמֵּן. אָכַל דְּמַאי, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כַּזַּיִת, וְהַכּוּתִי, מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם. אֲבָל אָכַל טֶבֶל, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, וְהַנָּכְרִי, אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם:
פרק ז, משנה א: שְׁלוֹשָׁה בני אדם שֶׁאָכְלוּ כְאֶחָד [-ביחד], חַיָּבִין לְזַמֵּן, ולהלן יבואר הנוסח של ברכת הזימון.
המשנה מונה עתה אופנים מסוימים שיש בהם חיוב זימון, שיש בהם משום חידוש: אָכַל האדם דְּמַאי – תבואה של עם הארץ, שאין ידוע אם הופרשו ממנה מעשרות, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ – שניטלה ממנו תרומת מעשר [ואף שלא ניטלה ממנה תרומה גדולה, כגון שהקדים הלוי ונטל את המעשר תחילה, שבאופן כזה פטור הוא מלהפריש תרומה גדולה], וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי מחוץ לירושלים, וְכן הֶקְדֵּשׁ, שֶׁנִּפְדּוּ – שחוללו על מעות [אף שפדאם הבעלים עצמו, ועדיין לא הוסיף עליהם חומש, כמחויב (גמרא)], וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כַּזַּיִת פת, אף שאינו יושב בקביעות ליד השולחן, אלא עובר משולחן לשולחן לשמש את המסובים, וְהַכּוּתִי, שהוא מאותם גויים שהושיב סנחריב בארץ ישראל, והתגיירו מאימת האריות שהיו הורגים אותם, וסובר התנא של משנתנו שאף שלא היתה זו גירות לשם שמים, נחשבים הם כגרים גמורים, כל אלו מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶן.
עתה מונה המשנה את האכילות שיש בהם איסורים גמורים, ומחמת כן אין מזמנים עליהם, שהרי ברכה זו היא מצוה הבאה בעבירה: אֲבָל אָכַל האדם טֶבֶל, שלא הופרשו ממנו כל התרומות והמעשרות, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ – תרומת מעשר שבו, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי חוץ לירושלים וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, ואסורים באכילה [ואפילו אם עשה בהם מעשה פדיון, אך שלא כהלכתו, וכגון שחילל מעשר שני על גבי 'אסימון', שהוא מטבע שאין לו צורה. או שחילל את ההקדש על קרקע], וְהַשַּׁמָּשׁ [והוא הדין לכל אדם] שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכַּזַיִת, שאינו חייב כלל בברכת המזון, וְהַנָּכְרִי [אף על פי שכבר מל כדי להתגייר, אך עדיין לא טבל], אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶן.
