אִיתְּמַר – נאמרה מימרא זו בבית המדרש, אמר שליח האשה לבעל שאמרה האשה 'הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי', כלומר, תהיה שליח לקבלת הגט, ובאופן זה מיד עם נתינת הגט ליד השליח חלים הגירושין, וְהאמת היא כדבריו, שאכן אִשְׁתּו אָמְרָה 'הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי', וְהוּא, הבעל, אוֹמֵר, 'הוֹלֵךְ', וְ'תֵן לָהּ', וניתן לפרש את דבריו כהסכמה לשליחותה, שתתגרש מיד עם קבלת השליח, ואפשר לפרש את דבריו כמינויו לשליח הולכה, שרק כאשר יגיע הגט ליד האשה תתגרש, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר רַב הוּנָא, אָמַר רַב (מְנַשֶּׁה), נַעֲשָׂה אותו אדם ספק 'שְׁלוּחוֹ' להולכה, וְספק שְׁלוּחָהּ לקבלה, וְאִם מֵת הבעל וְעדיין לֹא הִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ, הרי זה ספק אם התגרשה בקבלת השליח או לא, ולכן אם מת הבעל ללא ילדים, חוֹלֶצֶת מספק, שמא לא חלו עדיין הגירושין, וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת, שמא כבר חלו הגירושין בקבלת השליח, והרי היא אסורה על אחי בעלה כדין אשת אח שלא במקום מצוה. מסיקה מכך הגמרא, אַלְמָא – מוכח מהלכה זו, דמְסַפְּקָא לֵיהּ – שהיה הוא מסופק בדין לשונות אלו של 'הולך' ו'תן לה', אִי הֲלָכָה כְּרַבִּי נָתָן, שאין אלו לשונות זכיה, אלא הרי זה כמינויו לשליח הולכה, ואינה מתגרשת עד שיבא הגט לידה, אוֹ שהלכה כְּרַבִּי, שלשונות אלו הן לשונות זכיה, והרי זה כאומר לו שיזכה בגט עבורה, כדבריה, שמינתה אותו לשליח קבלה. אֲבָל אָמַר לֵיהּ הבעל לשליח 'הֵילָךְ', בֵּין לְרַבִּי בֵּין לְרַבִּי נָתָן כְּאילו אמר לו 'זְכֵה' דָּמֵי [-נחשב הדבר], כיון שמשמעות לשון 'הילך' היא טול את הגט כפי שאמרה האשה, והיינו בתורת שליח לקבלה, ומתגרשת מיד עם קבלת השליח.
פוסק הרי"ף את ההלכה בענין לשונות 'הולך' ו'תן לה': וַהֲלָכָה כְּרַבִּי נָתָן, דְּאָמַר, 'הוֹלֵךְ' לָאו כִּזְכֵה, והראיה לכך, דְּגַרְסִינָן – שהרי כך שנינו לעיל בְּפֶרֶק הַשּׁוֹלֵחַ (לב:), אָמַר אַבַּיֵּי, נַקְטִינָן – כך מקובל בידינו להלכה, שְׁלִיחַ הנשלח לתת מַתָּנָה, הרי הוא כִּשְׁלִיחַ הַגֵּט, וביררה הגמרא שם לְמַאי נַפְקָא מִינָּה – לגבי איזה דין יש דמיון ביניהם, וביארה, לְענין זה שהאומר לשון 'הוֹלֵךְ' לָאו כִּ'זְכֵה' דָּמֵי, וכשם שלגבי גט אין השליח זוכה בגט עבור האשה, אלא יש צורך שיגיע הגט לידה ממש, כך לגבי מתנה אין השליח זוכה במתנה עבור המקבל, עד שתגיע המתנה ליד המקבל ממש, ועל כל פנים מבואר מדברי הגמרא שם שלגבי גט אין לשון 'הולך' מתפרשת כ'זכה', וכדברי רבי נתן.
כפי שהתבאר לעיל, יכול הבעל למנות שליח שיתן את הגט לאשה או לשלוחה, ויכולה האשה למנות שליח שיקבל את הגט מיד הבעל או מיד שלוחו. אמנם הגמרא עתה מביאה מחלוקת האם יכולה האשה למנות שליח שיקבל את הגט מיד שליחו של הבעל: אָמַר רַב, אֵין הָאִשָּׁה עוֹשָׂה שָׁלִיחַ, לְקַבֵּל את גִּיטָּהּ מִיַּד שְׁלוּחוֹ שֶׁל בַּעֲלָהּ. וְרַבִּי חֲנִינָא אָמַר, אִשָּׁה עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל לָהּ גִּיטָּהּ מִיַּד שְׁלוּחוֹ שֶׁל בַּעֲלָהּ. מבררת הגמרא את טעמי מחלוקתם, מַאי טַעֲמֵיהּ – מה טעמו דְּרַב, אִיבָּעֵית אֵימָא – אם תרצה אומר לך שזהו מִשּׁוּם בִּזָּיוֹן דְּבַעַל, שנראה כאילו הבעל מזולזל בעיניה ואינה רוצה לקבל את הגט בעצמה, ולא היתה כוונת הבעל למנותו כשליח אלא לתת את הגט לידה ממש, ולא ליד שלוחה [אמנם כששלוחה נוטל את הגט מיד הבעל עצמו אין חשש בזיון, שהרי הבעל רואה שאינה באה בעצמה, ומתרצה לתת את הגט ליד שלוחה]. וְאִי בָּעִית אֵימָא – ואם תרצה אומר לך טעם אחר בפסול זה, מִשּׁוּם שדומה הדבר לחֲצֵרָהּ הַבָּאָה לְאַחַר מִכָּאן, כלומר, הרי לפי הדין כשם שיכול הבעל לתת את הגט ליד האשה, כך יכול הוא לתת את הגט לחצר של האשה [וכמו שיבואר באריכות להלן בפרק שמיני], אמנם אם הניח תחילה הבעל את הגט בחצר שאינה שלה, ואחר כך קנתה האשה את החצר, אינה מתגרשת בכך, שהרי בשעה שהניח הבעל את הגט בחצר, לא היתה זו חצר שלה, וכיון ששעת הנתינה היא שעת הגירושין, יש צורך שבאותה שעה תהיה החצר שלה. וממילא, אם נכשיר גט שניתן משליח הבעל לשליח האשה, עשויים בני אדם לטעות ולחשוב שגם בחצר הדין כן, שנחשבת החצר כ'שליח' של הבעל, וכשקונה אותה האשה נחשבת היא כ'שליח' שלה, ומתגרשת.
מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַיְהוּ – מה החילוק לענין הדין בין שני טעמים אלו, ומבארת, אִיכָּא בֵּינַיְהוּ – החילוק ביניהם הוא באופן דְּקָדְמָה אִיהִי וְשַׁוְיָא שָׁלִיחַ מֵעִיקָּרָא – שתחילה מינתה האשה שליח לקבלה, ואחר כך מינה הבעל שליח להולכה, שהטעם הראשון, שיש בכך בזיון לבעל, שייך גם באופן זה, שאין רצונו שיתן שליחו את הגט אלא לידה ממש. ואילו הטעם השני, שדבר זה דומה לחצרה הבאה לאחר מכן, שייך רק באופן שתחילה מינה הבעל שליח להולכה, ואחר כך מינתה היא שליח לקבלה, שדבר זה דומה להנחת הגט בחצר וקנייתה על ידי האשה, אבל אם תחילה מינתה האשה שליח לקבלה, ואחר כך מינה הבעל שליח להולכה, אין שייכת גזירה זו.
