הגמרא עוסקת עתה באופנים שונים של שליחות לגירושין: אִיתְּמַר – נאמרה מימרא זו בבית המדרש, [שָׁלִיחַ של האשה, שאָמַר לַבַּעַל] בשם האשה 'הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי', כלומר, השליח אמר לבעל שהאשה מינתה אותו כשליח לקבלת הגט [ולדבריו מיד במסירת הגט לידו יחולו הגירושין], וְהאמת אינה כדברי השליח, אלא אִשְׁתּו [כְּבָר] אָמְרָה הָבֵא לִי גִּיטִּי, כלומר, אמרה לו שיהא שליח הבעל להוליך את הגט אליה, ורק כשיבוא הגט לידה יחולו הגירושין, וְהוּא – הבעל אוֹמֵר, הֵא לָךְ כְּמָה שֶׁאָמְרָה – קח את הגט כפי השליחות שאמרה האשה, ולפי מחשבתו של הבעל אמרה האשה שיהא שליח זה שליח לקבלה, אבל לפי האמת אין הוא אלא שליח להולכה, אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהַּ, אֲפִילּוּ הִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, שהרי האשה מינתה אותו להולכה, אך הבעל לא נתן לו על דעת כן שיוליך את הגט לאשה, שהרי טעה וחשב ששליח זה הוא שליח לקבלה, ובקבלתו מתגרשת האשה מיד, וכיון שלא מינהו כשליח להולכה, הרי נמצא שבא הגט ליד האשה שלא על ידי שלוחו של הבעל, והרי נאמר 'ונתן בידה', שיש צורך שיבוא הגט ליד האשה מיד הבעל או מיד שליחו. ואם אם נאמר שכשאמר לו הבעל 'הא לך כמו שאמרה' הייתה כוונתו שגם אם מינתה אותך כשליח להולכה יהא כדבריה, מכל מקום אינה מגורשת, והטעם לכך, דְּהָא עַקְרֵיהּ שָׁלִיחַ לִשְׁלִיחוּתֵיהּ לְגַמְרֵי – כיון שבדיבורו עקר השליח את שליחותו להולכה לגמרי, והרי זה כאילו אָמַר (לֵיהּ) בפירוש, שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה הֲוֵינָא – אני מתרצה להיות שליח לקבלת הגט [שלשליח זה אין אחריות, שהרי גם אם לא יבוא הגט ליד האשה לעולם, חלו הגירושין מיד בקבלתו], אך שליח לְהוֹלָכָה לָא הֲוֵינָא – איני רוצה להיות שליח להולכה [כיון ששליח זה צריך לשמור על הגט עד שיבוא ליד האשה, ורק באותה שעה היא מתגרשת], וכיון שלא התרצה בשליחות להולכה, ולא התמנה באמת לשליחות לקבלה, אינו שליח כלל.
דין נוסף בענין זה: [שָׁלִיחַ של האשה שאָמַר לַבַּעַל] בשם אשתו 'הָבֵא לִי גִּיטִּי', כלומר, אומר השליח לבעל שאשתו מינתה אותו כשליח להולכת הגט אליה, וּבאמת אִשְׁתּו [כְּבָר] אָמְרָה 'הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי', והיינו שמינתה אותו כשליח לקבלת הגט, וְהוּא – הבעל אוֹמֵר, 'הֵא לָךְ כְּמָה שֶׁאָמְרָה', כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ של האשה, מְגֹרֶשֶׁת, ממה נפשך, אם סמך הבעל על דיבורו של השליח, הרי נתן לו את הגט בתורת שליח להולכה, וכשיבוא הגט לידה מגורשת [והבעל הוא שממנה אותו כשליח להולכה, אף שהאשה לא מינתה אותו לכך], ואם סומך הבעל על דיבורה האמיתי של האשה, הרי מינתה אותו כשליח לקבלה, ומיד כשהגיע הגט לידה, מגורשת. ואין לומר שמא סמך הבעל על דבריה, שמינתה אותו כשליח לקבלה, ולא היתה כוונתו למנותו כשליח להולכה, דְּהָא לָא עָקַר לֵיהּ שָׁלִיחַ לִשְׁלִיחוּתֵיהּ – שהרי לא עקר השליח את שליחותו האמיתית, שהיא שליחות לקבלת הגט, אֶלָּא מִעוּטֵי הוּא דְּמָעֵיט בִּשְׁלִיחוּתֵיהּ – מיעט בשליחותו, והסכים לעשות אף שליחות קשה יותר, שהיא שליחות להולכת הגט [שיש בה אחריות על שמירת הגט עד שיבא ליד האשה], אך כל שכן שהסכים גם לעיקר השליחות, שהיא שליחות לקבלת הגט עבור האשה, ולא עקר שליחות זו, וכיון שכך, כשהגיע הגט ליד האשה, הרי היא מגורשת ממה נפשך. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
הגמרא מביאה ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן, אמר השליח לבעל בשם אשתו 'הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי', וְהאמת כדבריו, שאכן אִשְׁתּו אָמְרָה 'הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי', וְהוּא – הבעל אוֹמֵר לו אחד מלשונות אלו, 'הוֹלֵךְ', וְ'תֵן לָהּ', 'זְכֵה לָהּ' וְ'הִתְקַבֵּל לָהּ', בכל אחת מלשונות אלו זוכה השליח לאשה את הגט מיד עם קבלתו, שהרי הוא שלוחה לקבלה, והבעל הסכים לכך, ולכן אם רָצָה הבעל לְהַחֲזִיר את הגט, לֹא יַחֲזִיר. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, יש חילוק בין הלשונות, אם אמר לה 'הוֹלֵךְ' וְ'תֵן לָהּ', אין אלו לשונות זכיה, והיתה כוונתו שיהא שליחו להולכה, ורק כשיגיע הגט לידה תתגרש, ולכן אם רָצָה לְהַחֲזִיר את הגט מיד השליח קודם שבא ליד האשה, יַחֲזִיר. אך אם אמר לו לשון 'זְכֵה לָהּ', וְ'הִתְקַבֵּל לָהּ', שהן לשונות זכיה, אם רָצָה לְהַחֲזִיר, לֹא יַחֲזִיר. רַבִּי אוֹמֵר, בְּכֻלָּן – בכל הלשונות הללו, אם רָצָה לְהַחֲזִיר, לֹא יַחֲזִיר, והיינו כדברי תנא קמא, ומוסיף רבי ואומר, אמנם סתם לשון 'הולך' ו'תן' משמעותם זכיה, אֲבָל אִם אָמַר בפירוש 'אִי אֶפְשִׁי שֶׁתְּקַבֵּל לָהּ, אֶלָּא הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ', כלומר או 'הולך' או 'תן לה', כיון שאמר בפירוש שאינו רוצה שיזכה לה מיד, אנו מפרשים את הלשון 'הולך' או 'תן' כשליחות להולכה, ואין הגט חל עד שיגיע לידה אשה, ואם רָצָה הבעל לְהַחֲזִיר את הגט מיד השליח, יַחֲזִיר.
