שנינו במשנה, 'הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ מֵעַכְשָׁו אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, הֲרֵי זֶה גֵּט'. אִיבַּעְיָא לָן – הסתפקו בני הישיבה בנידון זה, כִּי שָׁרִינָן לָהּ – כאשר אנו באים להתירה להנשא על סמך גט זה, וכמבואר במשנתנו שזהו גט כשר [והיינו באופן שמת בעלה ללא ילדים, ולולא היה זה גט כשר היתה היא זקוקה לחליצה או יבום], לְאַלְתַּר שָׁרִינָן לָהּ – האם אנו מתירים אותה להנשא מיד כשמת הבעל, ואפילו בתוך אותם שנים עשר חדש, דְּהָא וַדַּאי לָא אָתֵי – שהרי בודאי לא יבוא הבעל, וממילא אנו מחשיבים זאת כאילו התקיים תנאו כבר עתה, והגט קיים מיד. אוֹ דִּלְמָא – או שמא נאמר, שאמנם מעיקר הדין ודאי מותרת היא מיד, כיון שבודאי לא יבוא הבעל בתוך אותם שנים עשר חדש, מאחר וכבר מת, והתברר שהגט חל למפרע מעת נתינתו, אך מכל מקום יש חשש שמא יטעו בני אדם ולא ידעו שמת, ויסברו שהתירוה להנשא אף שלא התקיים התנאי (תוספות), ולכן רק לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ שָׁרִינָן לָהּ – אנו מתירים אותה רק לאחר שיעברו אותם שנים עשר חודשים, לְכִי מִקַּיַּים תְּנָאֵיהּ – שיתקיים תנאו באופן גלוי ומפורסם, שיודעים הכל שעברו שנים עשר חדש ולא בא, ורק אז הותרה להנשא. וְלָא אִיפְּשִׁיטָא – לא פשטה הגמרא ספק זה, וּלְחוּמְרָא עָבְדִינַן – ולכן נוהגים בו לחומרא, ואין מחשיבים כאילו התנאי כבר התקיים, וְלָא פַּטְרִינָן לָהּ בְּלֹא חֲלִיצָה – ולכן אם רוצה היא להנשא לאדם אחר בתוך אותם שנים עשר חודש אין מתירים לה להנשא למי שתרצה ללא חליצה מאחי הבעל [אמנם אסורה להתייבם לאחי בעלה, כיון שלפי האמת הגט כשר, ונמצא שזהו איסור אשת אח שלא במקום מצוה], וְלֹא שָׁרִינָן לָהּ לְעָלְמָא – ואין מתירים אותה להנשא למי שתרצה, ללא חליצה, אֶלָּא לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, לְכִי מִקַּיַּים תְּנָאֵיהּ – כאשר ידוע לכל שהתקיים תנאו.
משנה
אמר הבעל לעדים כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וכָתְבוּ העדים את הגט בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, שלא כציווי הבעל, וְנָתְנוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אֵינוֹ גֵט, שהרי כתבו את הגט שלא כפי ציווי הבעל, וגט שנכתב שלא בציווי הבעל, פסול. אמנם רַבִּי יוֹסֵי חולק ואוֹמֵר, כָּזֶה גֵּט, ובגמרא יבואר טעמו. ואם קיימו את תנאו, וכָתְבוּ את הגט לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, ונתנוהו לאשה, וּמֵת הבעל, אִם הגֵּט קוֹדֵם לַמִּיתָה, הֲרֵי זֶה גֵט. וְאִם מִיתָה קָדְמָה לַגֵּט, אֵינוֹ גֵט, שהרי אין מת מגרש. ואם אֵין יָדוּעַ מה קדם, זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ – אף אופן זה הוא בכלל האופנים שאמרו עליהם חכמים שדין האשה הוא 'מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָה מְגֹרֶשֶׁת' – הדבר ספק, אם היא מגורשת או לא.
גמרא
שנינו במשנה, 'רבי יוסי אומר, כזה גט'. והבינה עתה הגמרא, שעל אף שציוה אותם לכתוב את הגט לאחר שנים עשר חודש, ועברו על דבריו וכתבו את הגט קודם לכן, הגט כשר. אָמַר לֵיהּ רַב יֵימַר לְרַב אַשִׁי, לֵימָא קָסָבַר – האם נאמר מכח משנה זו שסובר רַבִּי יוֹסֵי שאם ציוה הבעל את העדים ואמר להם כִּתְבוּ גֵּט עַל תְּנַאי, ועברו על דבריו וכתבוהו אף שלא התקיים התנאי, שהגט כָּשֵׁר. השיב לו רב אשי, לֹא – אין הדבר כן, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ פָּסוּל – באמת גם רבי יוסי מודה שאם עברו העדים על ציווי הבעל הגט פסול, שַׁאנִי הָכָא – ושונה הדבר כאן, בנידון שבמשנתנו, מִדְּהַוָה לֵיהּ לְמֵימַר – כיון שהיה לו לומר 'אִם לֹא בָּאתִי מכאן ועד שנים עשר חדש כִּתְבוּ וּתְנוּ', והוא שינה את הלשון וְאָמַר 'כִּתְבוּ וּתְנוּ אִם לֹא בָּאתִי', שְׁמַע מִינָּה – יש ללמוד מכך [לשיטת רבי יוסי] דהָכִי קָאָמַר – שכך היתה כוונתו, כִּתְבוּ את הגט אפילו מֵעַכְשָׁו, וּתְנוּ אותו לאשתי רק אִם לֹא בָּאתִי מכאן ועד שנים עשר חודש. וְאילו רַבָּנָן, החולקים על רבי יוסי, סוברים, לָא שְׁנָא הָכֵי וְלָא שְׁנָא הָכֵי – אין חילוק בין אופן שאמר 'אם לא באתי כתבו ותנו', לבין אופן שאמר 'כתבו ותנו אם לא באתי', בשני האופנים אנו מפרשים שכוונתו שיכתבו רק לאחר שלא יבא שנים עשר חודש, ואם כתבו קודם לכן, הגט פסול. פוסק הרי"ף, וְהִילְכְתָא כְּרַבָּנָן.
תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אמר הבעל לעדים שיכתבו ויתנו גט לאשתו 'לְאַחַר שָׁבוּעַ', כלומר, לאחר שבע שנות השמיטה, הרי הם כותבים את הגט במשך אותה שָׁנָה שלאחר שבע שנות השמיטה, כיון שכל אותה שנה מכונה 'לאחר שבוע', אבל לאחר שהסתיימה אותה שנה אינם יכולים עוד לכתוב את הגט. ואם אמר להם לכתוב ולתת את הגט 'לְאַחַר שָׁנָה', יכולים הם לכתוב את הגט במשך חֹדֶשׁ. אמר להם לכותבו 'לְאַחַר חֹדֶשׁ', שַׁבָּת – יכולים לכתוב את הגט במשך השבוע שלאחר אותו חודש. והכלל בזה, שבכל חשבון כללי המקובץ מפרטים רבים, הזמן של 'לאחריו' הוא כאחד מהפרטים, וכיון שהשמיטה מורכבת משנים, הזמן ש'לאחר שבוע' הוא שנה. וכיון שהשנה מורכבת מחודשים, הזמן ש'לאחריה' הוא חודש. וכן בחודש המורכב משבועות, הזמן שלאחריו הוא שבוע.
מסתפקת הגמרא, אם אמר הבעל 'לְאַחַר שַׁבָּת', כלומר, אחרי שבעת ימי השבוע, מַאי – מה הדין, כלומר, באילו ימים שלאחר אותם שבעת ימי השבוע יכולים הם לכתוב את הגט.
יָתִיב רַבִּי זֵירָא קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף – היה רבי זירא יושב לפני רב יוסף, וְאָמְרֵי לָהּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן – ויש אומרים שהיה רבי זירא יושב לפני רבי יוחנן, וְיָתִיב וְקָאֲמַר – וישב ואמר כך, חַד בְּשַׁבָּא וּתְרֵי בְּשַׁבָּא וּתְלָתָא בְּשַׁבָּא – ימים ראשון, שני ושלישי בשבוע, בָּתַר שַׁבַּתָּא – הרי הם מכונים 'לאחר השבת'. ואילו אַרְבָּעָה וַחֲמִשָׁה וּמַעֲלֵי [שַׁבַּתָּא] – רביעי, חמישי וערב שבת, הרי הם מכונים קַמֵּי שַׁבַּתָּא – לפני השבת.
מביאה הגמרא ברייתא בענין דומה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי אוֹמֵר, אם אמר האדם 'לְאַחַר הָרֶגֶל' [שזמן זה אינו קיבוץ של פרטים, ולא שייך לדמותו לשנה או חודש וכדומה], כוונתו לשְׁלֹשִׁים יוֹם. נְפַק רַבִּי חִיָּא דְּרָשָׁהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי – יצא רבי חייא ודרש דין זה בשם רבי, וְקִלְּסוּהָּ – שבחו את דבריו, שאכן דעת יחיד היא זו, שאין הלכה כמותו. יצא ודרש כן מִשְּׁמַיְיהוּ דְּרַבִּים – בשם חכמים, המרובים, וְלֹא קִלְּסוּהָּ – לא שבחו את דבריו, כיון שלא קיבלו את דבריו להלכה, ולכן לא הסכימו לכך שכן היא דעת חכמים. אַלְמָא – ומוכח מכך דלֵית הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי – שאין הלכה כרבי בנידון זה [ובאופן זה, שאמר 'אחר הרגל', יש לו מחצית מהזמן שבין אותו רגל לרגל הבא, ולכן אם אמר 'לאחר סוכות', יש לו שלשה חודשים, שזהו מחצית הזמן שבין סוכות לפסח. ואם אמר 'לאחר הפסח', יש לו את מחצית הימים שבין פסח לשבועות. והיינו בדומה לאומר 'לאחר השבת', שיש לו את מחצית הימים שבין שבת לשבת (שו"ת הרי"ף, קכז)].
הַדְרָן עֲלָךְ פֶּרֶק מִי שֶׁאֲחָזוֹ
