משנה
כפי שהתבאר לעיל, צריך הבעל לתת את הגט ביד אשתו. פרק זה מבאר את הדין באופנים שונים של נתינה: הַזּוֹרֵק גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְהִיא נמצאת בְתוֹךְ בֵּיתָהּ אוֹ בְתוֹךְ חֲצֵרָהּ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת, ואף שלא קיבלה את הגט בידה, כיון שחצרו של אדם נחשבת כ'ידו' כשהוא עומד סמוך לה, וקונה את הדברים הנמצאים בה, והרי זה כאילו נתן את הגט בידה. זְרָקוֹ לָה לְתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹ לְתוֹךְ חֲצֵרוֹ, אֲפִלּוּ הוּא – הגט עִמָּה בַּמִּטָּה, אֵינָה מְגֹרֶשֶׁת, כיון שלא בא הגט לידה, ולא קנתה את הגט. זרקו לְתוֹךְ חֵיקָה, והיינו לתוך בגדיה הנגררים על הארץ, אוֹ לְתוֹךְ קַלְתָּה – סל שהאשה מניחה בו את כלי הטוויה, ואין הבעל מקפיד על מקומות אלו, ונחשבים הם כרשות האשה, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת.
גמרא
שנינו במשנה, 'הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה, הרי זו מגורשת'. תמהה הגמרא, באופן שזרק הבעל את הגט לתוך חֲצֵרָהּ, מדוע היא מגורשת, והרי מַה שֶּׁקָּנְתָה אִשָּׁה קָנָה בַּעֲלָהּ, ואם כן אינה זוכה כלל בגט, וכיון שלא זכתה בו כיצד חלים גירושיה. מתרצת הגמרא, אָמַר רָבָא, והרי קושיא זו עצמה קשה לכאורה על עיקר דין שחרור עבד כנעני, שנותן לו האדון גט שחרור, אַטּוּ – וכי יָדוֹ דְּעֶבֶד כנעני, לְמַאן דְּאָמַר שעבד כנעני יוצא לחירות בְּקבלת שְׁטָר שחרור עַל יְדֵי עַצְמוֹ [ולא על ידי שאדם אחר מקבל עבורו את שטר השחרור וזוכה בו עבורו], לָאו כְּיַד רַבּוֹ דַּמְיָא – האם אין ידו נחשבת כיד רבו, ואם כן כיצד יוצא הוא לחירות, והרי כיון שידו כיד רבו הרי זה כאילו ניתן הגט ליד האדון, וכיצד יוצא הוא לחירות, אֶלָּא ודאי יש לומר שגִּטּוֹ וְיָדוֹ בָּאִין כְּאֶחָד, כלומר, בבת אחת עם נתינת הגט משתחרר העבד וכיון שגט זה עצמו מוציאו לחירות יכול הוא לזכות בו, ואם כן הָכָא נַמִּי – גם כאן, לגבי גירושי אשה על ידי נתינת הגט לתוך חצרה, גִּטָּהּ וַחֲצֵרָהּ בָּאִין כְּאֶחָד, וכיון שגט זה מוציאה מרשות בעלה, ומחזיר את חצרה לרשותה, הרי הגט עצמו שניתן בחצרה נקנה לה, ולא לבעלה.
מביאה הגמרא מעשה בענין הקנאת גט אשה: הַהוּא שְׁכִיב מֵרַע – מעשה בחולה הנוטה למות, דְכָתַב גִּטָּא לִדְבִיתְהוּ בְּפַנְיָא דְמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא – שכתב גט לאשתו סמוך לכניסת השבת [כיון שלא רצה שתהיה זקוקה ליבום לאחר מיתתו], לֹא אִיסְפִּיק לְמֵיתְבֵיהּ נִיהֲלָהּ – אך לא הספיק לתת לה את הגט קודם השבת. לְמָחָר, בשבת עצמה, תַּקִּיף לֵיהּ עָלְמָא – נעשה חולה מסוכן ונטה למות, ורצה לתת את הגט לאשתו קודם מיתתו, אך לא היה הגט עמו בבית אלא בבית אחר, ורשות הרבים מפסיקה בין הבתים, אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – באו לשאול את רבא כיצד יוכל אותו שכיב מרע לגרש את אשתו בשבת. אָמַר לְהוּ – השיב להם רבא, זִילוּ אִמְרוּ לֵיהּ – לכו ואמרו לאותו שכיב מרע, נִקְנֵיֵיהּ נִיהֲלָהּ לְהַהוּא דּוּכְתָּא דְּיָתִיב בָּהּ גִּטָּא – שיקנה לאשתו את אותו מקום שהגט מונח בו, וְתֵיזִיל אִיהִי – ותלך האשה, וְתֵיחוּד וְתִפְתַּח – ותסגור ותפתח את אותו בית, שזהו מעשה קנין בבית, וְתַחֲזִיק בָּהּ – ובכך תעשה קנין 'חזקה' בבית, דִתְנַן – שהרי כך שנינו במשנה (ב"ב מב.), נָעַל, גָּדַר או פָּרַץ כָּל שֶׁהוּא, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה, וכיון שקונה את החצר, קונה בקנין חצר את הגט שבתוכו, וַהֲוָה לֵיהּ – והרי זה כפי הדין שהתבאר לעיל, שגִּיטָּהּ וַחֲצֵרָהּ בָּאִין כְּאַחַת. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא.
