שנינו במשנה, הזורק גט לאשתו והיא בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ אוֹ בְּתוֹךְ חֲצֵרָהּ, הרי זו מגורשת'. אָמַר עוּלָא וְהוּא – ובתנאי, שֶׁעוֹמֶדֶת האשה בשעת זריקת הגט בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ אוֹ בְּתוֹךְ חֲצֵרָהּ, וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא אָמַר, אֲפִלּוּ הִיא [-האשה] בִּטְבֶרְיָא, וַחֲצֵרָהּ בְּצִיפּוֹרִי. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּעוּלָא, שיש צורך שתהא האשה בתוך הבית או בתוך החצר, דְּהָכֵין אַסְּקָהּ – שהרי כך הסיק רַב אַשִּׁי בְּפֶרֶק שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית (ב"מ יב.) כְּוָותֵיהּ – כשיטת עולא, דְּכך אָמַר שם רַב אַשִּׁי, חָצֵר, שהיא קונה את המונח בתוכה לבעליה, אִיתְרַבָּאִי – התרבתה מִ'יָּדָהּ', שכשם שידו של אדם קונה לו את מה שבתוכה, כך חצירו קונה לו מה שבתוכה, אמנם זהו באופן שהאדם עומד ליד החצר, כפי שהיד סמוכה לגוף האדם, וְלֹא גָרַע מִשְּׁלִיחוּת, שכשם ששליח יכול לזכות עבור האדם ולעשות עבורו קנינים, ואפילו שאין המשלח עומד בצד השליח, כך גם חצרו של האדם יכולה לקנות עבורו, גם בזמן שאינו עומד לידה, וכיון שיש שתי אפשרויות לגבי קנין חצר, יש חילוק בין קנין גט לבין קנין ממון, גַּבֵּי גֵּט, דְּחוֹב הוּא לָהּ – שהגירושין הם הפסד ו'חוב' עבור האשה, וְאֵין חָבִין לוֹ לְאָדָם אֶלָּא בְּפָנָיו, אין החצר יכולה להחשב כ'שליח' עבור האשה לקבל את הגט, הִלְכָּךְ בָּעִינַן וְהוּא שֶׁעוֹמֶדֶת – לכן יש צורך שתעמוד האשה בְּצַד בֵּיתָהּ אוֹ בְּצַד חֲצֵרָהּ, שבאופן זה נחשבת החצר כ'ידה', וכשם שיכול הבעל להניח את הגט ביד האשה שלא מרצונה, כך יכול הוא להניח את הגט בחצרה של האשה, בזמן שהיא סמוכה לה. אבל גַּבֵּי מַתָּנָה של ממון, דִּזְכוּת הוּא לָהּ לקבל מתנה, זָכִין לוֹ לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – ניתן לזכות לאדם אפילו שלא בידיעתו, ולכן גם אם אין האדם סמוך לחצרו, קונה לו חצרו מדין שליחות.
שנינו במשנה, 'אֲפִלּוּ [הִיא] עִמּוֹ [-עם הגט] בַּמִּטָּה, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת'. אָמַר רָבָא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שאינה מגורשת, אֶלָּא בַּמִּטָּה שֶׁלּוֹ, אֲבָל אם היא בַּמִּטָּה שֶׁלָּהּ, ונתן לה שם את הגט, הרי היא מְגֹרֶשֶׁת, ואף על פי שהמיטה בעצמה נמצאת בביתו של הבעל. מבררת הגמרא, שָׁמַעַתְּ מִינָּה – האם יש ללמוד מכך שאם היו כֵּלָיו שֶׁל הלוֹקֵחַ בִּרְשׁוּת מוֹכֵר, והניח המוכר את החפץ הנקנה בכליו של הלוקח, קָנָה לוֹקֵחַ את הדבר בקנין חצר, הגם שהכלי עצמו נמצא בחצר המוכר, וכשם שכאן אנו אומרים שזוכה האשה בגט שבמיטתה, הגם שהמיטה עצמה ברשות הבעל. דוחה הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה המשנה להשמיענו דין זה אלא בְּמִטָּה דִגְבִיהָה [-הגבוהה] עֲשָׂרָה טפחים, והרי היא כרשות בפני עצמה, ומחמת כן נחשבת היא כ'חצר' של האשה, אבל סתם כלי, הפחות מעשרה טפחים, הנמצא בחצר, בטל הוא לחצר, ואף אם הכלי שייך ללוקח, כיון שהוא נמצא בחצרו של המוכר, אין הכלי קונה לו את המקח. וְאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא מְקוֹם כַּרְעֵי הַמִּטָּה בִּרְשׁוּתֵּיהּ דְּבַעַל – והגם שרגלי המיטה, שהם למטה מעשרה טפחים, מונחים בחצרו של הבעל, מְקוֹם כַּרְעֵי הַמִּטָּה לֹא קַפְּדֵי אִינְשֵׁי – אין דרך בני אדם להקפיד על מקום הנחת רגלי המטה, מאחר והמטה עצמה גבוהה עשרה, יכול הוא להשתמש תחתיה במה שירצה, ואין רגלי המטה מפריעות לו משימושיו.
שנינו במשנה, 'לְתוֹךְ חֵיקָהּ אוֹ לְתוֹךְ קַלְתָּהּ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת'. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם בכך, והרי היא עומדת בביתו של הבעל, וכיצד קונה היא את הגט. ומבארת, לְפִי שֶׁאֵין אָדָם מַקְפִּיד לֹא עַל מְקוֹם חֵיקָהּ של אשתו, וְלֹא עַל מְקוֹם קַלְתָּהּ – כעין סל, וְלֹא עַל דָּבָר שֶׁהוּא כְּקַלְתָּהּ. מַאי הִיא – ומה הוא הדבר שהוא דומה ל'קלתה', טִיפְקָא דְּאָכְלָה בֵּיהּ תַּמְרֵי – מין סל שהאשה משתמשת בו לאכילת תמרים.
