משנה
משנתנו מבארת את הדין באופן שבשעת מסירת הגט לא ידעה האשה שזהו גיטה: אָמַר לָהּ – אמר הבעל לאשתו בעודו נותן לה את הגט, 'כִּנְסִי [-קבלי] שְׁטָר חוֹב זֶה', אוֹ שֶׁמְּצָאַתּוּ מֵאַחֲרָיו – מצאה את הגט כשהוא תחוב בבגד בעלה מאחוריו [ובגמרא יבואר מדוע באופן זה נחשב שיש כאן 'נתינה' מצד הבעל], אך לא אמר לה דבר, קוֹרְאָה – קוראת האשה את הכתוב שם וְרואה שהֲרֵי הוּא גִטָּהּ, אֵינוֹ גֵט, עַד שֶׁיֹּאמַר לָהּ 'הֵא גִטֵךְ', ויכול לומר לה כן אף לאחר שהגיע הגט לידה.
נָתַן בְּיָדָהּ וּבאותה שעה הִיא יְשֵׁנָה, לאחר זמן נֵעוֹרָה – התעוררה משנתה, קוֹרְאָה, וַהֲרֵי הוּא גִטָּה, אֵינוֹ גֵט, כיון שבעודה ישינה אינה יכולה לשמור את הגט, ויש צורך שיתן את הגט במקום המשתמר, עַד שֶׁיֹּאמַר לָהּ 'הֵא גִּטֵךְ'. ואף עתה, לאחר שנתן לה בשנתה, והתעוררה, יכול לומר לה כן, ויחולו הגירושין.
הָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּזְרָקוֹ לָהּ – זרק הבעל את הגט לכיוונה, ונפל על הארץ בין שניהם, אם היה זה קָרוֹב לָהּ, במקום שהיא יכולה לשומרו, והבעל אינו יכול לשומרו ממקומו, הרי היא מְגֹרֶשֶׁת. אך אם נפל קָרוֹב לוֹ, שהוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה לשומרו, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. מֶחֱצָה לְמֶחֶצָה – נפל הגט באמצע, בין שניהם, במקום ששניהם יכולים לשומרו, או ששניהם אינם יכולים לשומרו כל אחד לבדו, אלא רק שניהם יחד, הרי היא מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת – ספק מגורשת.
וְכֵן לְעִנְיַן קִדּוּשִׁין, אם זרק לה את כסף קדושיה ונפל ביניהם, אם היא יכולה לשומרו והוא אינו יכול, הרי היא מקודשת וכו'. וְכן לְעִנְיַן הַחוֹב, אם אָמַר לוֹ בעל חובו, זְרוֹק לִי חוֹבִי בתורת גיטין [-כפי ההלכה של זריקת גט], וּזְרָקוֹ לוֹ, אם נפל קָרוֹב לַמַּלְוֶה, זָכָה הַלּוֶֹה – נפטר הלוה מחובו. אך אם נפל קָרוֹב לַלּוֶֹה, הַלּוֶֹה נשאר חַיָּב. מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה – נפל במקום ששניהם יכולים לשומרו, יַחֲלֹקוּ [כלומר אם אבד הממון לאחר מכן, כל אחד מפסיד כל אחד חצי].
גמרא
שנינו במשנה, 'אוֹ שֶׁמְּצָאַתּוּ מֵאַחֲרָיו וכו' עד שיאמר הא גיטך'. תמהה הגמרא, וְכִי אָמַר לָהּ 'הָא גִּיטֵּיךְ' מַאי הֲוֵי, כלומר, מה בכך שאמר לה 'הא גיטך', ומדוע באופן זה היא מגורשת, הֲוָה לֵיהּ – והרי אופן זה דומה לאדם האומר לאשתו 'טְלִי גִּיטֵּיךְ מֵעַל גַּבֵּי קַרְקַע', וְאָמַר רָבָא, האומר לאשתו טְלִי גִּיטֵּיךְ מֵעַל גַּבֵּי קַרְקַע לֹא אָמַר כְּלוּם, ואינה מגורשת בכך.
מתרצת הגמרא, אֵימָא – אמור בביאור אופן זה שבמשנתנו, שמדובר בו כשֶׁשְּׁלָפַתּוּ מֵאַחֲרָיו, שהיה הגט תחוב בין חגורתו למותניו, ושלפתו משם, ונמצא שהגיע הגט ממנו אליה.
ממשיכה הגמרא ומקשה, וְהָא בְּעִינָא – והרי יש צורך שיתקיים האמור בתורה 'וְנָתַן בְּיָדָהּ', שנאמר (דברים כד א) 'וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ', כלומר, יש צורך שתהא 'נתינה' מיד הבעל ליד האשה, וְלֵיכָּא – ואין הדבר מתקיים כאן, שהרי כאן נטלה האשה את הגט מעצמה, ואם כן גם אם אמר לה 'הא גיטך', אינה מגורשת.
מתרצת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה משנתנו לומר דין זה אלא באופן דְּעָרֵיק לָהּ חַרְצֵיהּ – שעיקם הבעל את מותניו כדי שתוכל ליטול משם את הגט, וּשְׁקַלְתֵּיהּ – ונטלה את הגט, ובאופן זה, כיון שהוא מסייע לה ליטול את הגט, נחשב הדבר כנתינה, והחסרון היחיד הוא בכך שאינה יודעת שזהו גיטה, ולכן אם אמר לה 'הא גיטך', הרי היא מגורשת.
