משנה
עם כתיבת הגט ונתינתו לאשה, מתחייב הבעל לפרוע לה את דמי כתובתה, וכותבת לו האשה 'שובר', כלומר שטר על כך שקיבלה את דמי כתובתה. משנתנו עוסקת באופן שנתחלפו השטרות זה בזה: כָּתַב הסוֹפֵר [גֵּט לָאִישׁ, כדי שיתננו לאשתו, וְכן כתב אותו סופר שׁוֹבָר לָאִשָּׁה, שתתננו לבעלה לאחר פרעון הכתובה], וְטָעָה הסופר, וְנָתַן את הגֵּט לָאִשָּׁה, מתוך מחשבה שזהו השובר, וְנתן את השׁוֹבָר לָאִישׁ, ונָתְנוּ האיש והאשה זֶה לָזֶה את השטרות שבידם, נמצא שמעולם לא נמסר הגט מיד הבעל ליד האשה, ולא חלו הגירושין כלל, ובינתיים נישאה האשה לאחר, ולְאַחַר זְמָן התבררה הטעות, שראו שהֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי הָאִישׁ, וְהַשּׁוֹבָר מִיַּד הָאִשָּׁה, אף בזה קנסוה חכמים ואמרו שתֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה – מהראשון [שהוא בעלה באמת] ומהשני, וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ – ונוהגים בה כל הקנסות שנמנו במשנה לעיל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם לְאַלְתַּר יָצָא – אם מיד לאחר הגירושין התבררה הטעות, קודם שנישאה האשה לאחר, אֵינוֹ גֵט, וצריכה לחזור ולהתגרש כדין. אבל אִם רק לְאַחַר זְמָן יָצָא – לאחר שנישאה לאחר חזר בעלה הראשון והוציא את הגט מתחת ידה וטען שאירעה טעות במסירה, הֲרֵי זֶה גֵּט, כיון שלֹא כָל הֵימֶנּוּ שֶׁל רִאשׁוֹן לְאַבֵּד זְכוּתוֹ שֶׁל שֵׁנִי, כלומר, אנו תולים שבאמת ניתן הגט כדין, ועתה מסרה האשה את הגט לבעלה הראשון כדי שיטען כן, ויתחייב בעלה השני להוציאה, ותחזור לראשון, ואין לראשון נאמנות לאסור את האשה על בעלה השני.
גמרא
שנינו במשנה, 'רבי אליעזר אומר, אם לאלתר יצא, אינו גט. אם לאחר זמן יצא, הרי זה גט'. מבררת הגמרא, הֵיכֵי דָּמֵי – באיזה אופן נחשב הדבר כ'לְאַחַר זְמַן', הֵיכֵי דָּמֵי – ובאיזה אופן נחשב הדבר 'לְאַלְתַּר'. ומבארת, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, כָּל זְמַן שֶׁיּוֹשְׁבִין, זֶהוּ לְאַלְתַּר. אך אם כבר עָמְדוּ ללכת, זֶהוּ לְאַחַר זְמַן. וְרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר, אפילו אם כבר עמדו והלכו, כל זמן שלֹא נִשֵּׂאת האשה, זֶהוּ לְאַלְתַּר, אך אם כבר נִשֵּׂאת, זֶהוּ לְאַחַר זְמַן, שאין הראשון נאמן לאבד זכותו של שני, שכבר נשאה. מברר הרי"ף את ההלכה, וּמִדְּקָא מְפָרְשִׁינָן – ומכך שפירשו האמוראים את דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר שבמשנתנו, שְׁמַע מִינָּה הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – יש ללמוד מכך שההלכה כמותו. וּמִסְתַּבְּרָא כְּדְקָא פָּרֵישׁ – ומסתבר שביאור דברי רבי אליעזר הוא כפי שפירשם רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, שרק לאחר שכבר נישאת אין הראשון נאמן לומר שהיתה טעות, דְּדַיְיקָא מַתְנִיתִין כְּוָותֵיהּ – שהרי משמעות משנתנו היא כדבריו, שאמרו 'ראשון' ו'שני'. וְאַף עַל גַּב דְּפָרִיק שְׁמוּאֵל – ואף שאמנם גם שמואל תירץ לפי שיטתו את דברי המשנה, וביאר ש'שני' אין הכוונה לאדם מסוים שכבר נשאה פעם שניה, אלא לאדם הרוצה לישא אותה, ומחמת ערעורו של הראשון לא יוכל לישא אותה, שִׁינּוּיָא בְּעָלְמָא הוּא – זהו תירוץ בעלמא ליישב את דבריו, וְלֹא סַמְכִינָן אַשִּׁינּוּיָא – ואין סומכים על תירוץ לענין הלכה, מאחר וסתימת המשנה היא כדברי רב אדא בר אהבה.
משנה
אדם שכָּתַב גט כדי לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְנִמְלַךְ – והתחרט ולא גירשה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, פְּסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה – החמירו חכמים להחשיבה קצת כגרושה, לענין זה שאם ימות בעלה, אף שלפי האמת היא אלמנה, מחשיבים אותה כגרושה לענין זה שהיא אסורה להנשא לכהן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לא זו בלבד שבאופן כזה לא נאסרה לכהונה, אלא אַף עַל פִי שֶׁנָּתַן לָהּ הַגֵּט עַל תְּנַאי – שנתן לה הבעל את הגט והתנה שיחול רק באופן מסויים, וְלֹא נַעֲשָׂה הַתְּנַאי, וממילא לא חל הגט, לֹא פְסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה, כיון שסוף סוף לא התגרשה.
