שנינו במשנה, 'הָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּזְרָקוֹ לָהּ כוּ', קרוב לה, מגורשת, קרוב לו, אינה מגורשת'. מבררת הגמרא, הֵיכֵי דָּמֵי – באיזה אופן נחשב הגט כ'קָרוֹב לָהּ', והיא מגורשת. ומבארת, אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה, כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּחַ וְתִטְּלֶנּוּ – באופן שיכולה היא להשאר במקום עמידתה, ולהתכופף וליטלו, ואינה צריכה ללכת ממקומה לשם כך, אמנם הוסיף שמואל ואמר לו, וְאַתְּ לֹא תַּעֲבִיד עוֹבָדָא – אך אתה לא תעשה מעשה להתירה בגט, עַד דְּמָטֵי גִּיטָּא לְיָדָהּ – עד שיבוא הגט לידה ממש, כיון שיש חשש שיטעו בדבר ויבואו להתירה אפילו כשהגט רחוק ממנה. אָמַר לֵיהּ רַב מָרְדְּכַי לְרַב אַשִּׁי, הֲוָה עוֹבָדָא – היה מעשה באדם שזרק גט לאשתו, ונפל קרוב אליה, ולאחר מכן מת בלא ילדים, ולא סמכו על אותו הגט, וְאַצְרְכוּהָ חֲלִיצָה – הצריכו אותה לחלוץ לאחי בעלה קודם שתותר להנשא למי שתרצה.
אָמַר רַב אַסִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דין זה האמור במשנתנו, שאם נפל הדבר קרוב לאדם הרי זה כאילו הגיע לרשותו, רק לְגִיטִּין וּלְקִדּוּשִׁין אָמְרוּ, וְלֹא לְדָבָר אַחֵר. אֵיתִיבֵיהּ – הקשה רַבִּי אַבָּא לרב אסי על כלל זה, שהרי שנינו במשנתנו 'וְכֵן לְעִנְיַן הַחוֹב, אָמַר לוֹ זְרוֹק לִי חוֹבִי' וְכוּ', ומוכח שלא רק לגבי גיטין וקידושין אומרים כן, אלא גם לענין דיני ממונות, וכגון שזרק הלוה את דמי החוב אל המלוה. וּפָרִיק – ותירץ, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – באיזה אופן עוסקת משנתנו, דְּאָמַר לֵיהּ המלוה ללוה 'זְרוֹק לִי חוֹבִי בְּתוֹרַת גִּיטִּין', כלומר, השלך אלי את דמי החוב, ויהא דינו של הכסף כדין גט הנזרק מהבעל לאשתו, שאם הוא קרוב לה היא מגורשת, וכך אם יהיה הכסף קרוב אלי, יהיה בכך פרעון לחוב. תמהה הגמרא, אִי הָכִי – אם כך, שאמר לו זאת המלוה בפירוש, ועל דעת כן זרק לו את דמי החוב, מַאי לְמֵימְרָא – מה החידוש בדין זה, והרי ודאי שכל תנאי שבממון, קיים, ומה השמיעה בכך משנתנו. מתרצת הגמרא, מַהוּ דְּתֵימָא – סבור היית לומר, מָצֵי אָמַר לֵיהּ מְשַׁטֶּה אֲנִי בְּךָ – שיכול המלוה לטעון לאחר מכן שאמר את הדברים דרך הַשְׁטָאָה, ולא התכוון לכך באמת, ואם אבד הממון אין החוב נחשב כפרוע, קָא מַשְׁמָע לָן דְּלֹא – השמיעה לנו משנתנו שאינו יכול לטעון כן, אלא דבריו קיימים.
אָמַר רַב חִסְדָּא, אם נתן הבעל לאשתו גט הקשור בחוט, והגֵּט עצמו בְּיָדָהּ, וּמְשִׁיחָה – החוט שקשור בגט נמצא בְּיָדוֹ של הבעל, רוֹאִין – יש להתבונן ולראות, אִם יָכוֹל הבעל על ידי משיכת החוט לְנַתְּקוֹ לגט מידה וְלַהֲבִיאוֹ אֶצְלוֹ, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם לָאו – ואם אינו יכול לנתק את הגט מידה על ידי החוט שבידו, הרי היא מְגֹרֶשֶׁת. מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך שאם יכול הוא לנתק את הגט מידה, דְּאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, כיון דבָּעִינַן 'כְּרִיתוּת' – יש צורך שתהיה נתינת הגט מהבעל לאשה באופן שיש כריתות מוחלטת ביניהם, וְלֵיכָּא – אין הדבר מתקיים באופן זה, שהרי עדיין הגט נחשב גם כנתון קצת ביד הבעל, מאחר ויכול הוא למושכו ולהביאו אליו.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, פּוֹטֵר [-מגרש] אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ בְּ'גֵט יָשָׁן', וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין. מבארת המשנה, ואֵי זֶה הוּא 'גֵּט יָשָׁן', כֹּל שֶׁנִּתְיַחֵד עִמָּהּ – הבעל עם אשתו מֵאַחַר שֶׁכְּתָבוֹ לָהּ, ובגמרא יבוארו טעמי מחלוקתם.
גמרא
מבררת הגמרא, בְּמַאי קָא מִיפַּלְגֵי – באילו סברות נחלקו בית שמאי ובית הלל בדין זה של 'גט ישן'. ומבארת, בֵּית שַׁמַּאי סָבְרֵי – סוברים, לֹא אַמְרִינָן – אין חוששים לגְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ בני אדם שגִּיטָּהּ קוֹדֵם לִבְנָהּ. וּבֵית הִלֵּל סָבְרֵי, אַמְרִינָן גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ גִּיטָּהּ קוֹדֵם לִבְנָהּ, כלומר, חוששים אנו שמא באותה פעם שהתייחדו, בא עליה, ותתעבר ותלד בן, וכשיראו שזמן הגט קודם לזמן עיבורה, יאמרו שהוא נולד מפנויה, ובאמת הוא ולד כשר, שהרי עדיין לא התגרשה באותו זמן, ונולד מבעלה, ומחמת גזירה זו סוברים בית הלל שאין לגרש כלל בגט שכזה, ואילו בית שמאי אינם חוששים לגזירה זו.
מבררת הגמרא את הדין לדעת בית הלל, האומרים שאין לגרש בגט ישן: אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר שְׁמוּאֵל, אף על פי שסוברים בית הלל שאין לגרש בגט ישן, זהו רק לכתחילה, וְאִם כבר נִשֵּׂאת לאדם אחר, לֹא תֵּצֵא ממנו, כיון שבגזירה זו לא פסלו את הגט לגמרי, אלא אמרו שאין לגרש בו לכתחילה. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש שאמרו מימרא זו בלשון אחרת, אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר שְׁמוּאֵל, וְאִם כבר נִתְגָּרְשָׁה בגט ישן, תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה לאדם אחר, ואינה צריכה גט נוסף.
