משנה ד: הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, קִבֵּל, וְהִלֵּךְ, וְזָרַק, שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָּן וְלִשְׁמָן, פְּסוּלִים. כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, לְשֵׁם פֶסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים. שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם הַפֶּסַח. שֶׁהַזֶּבַח נִפְסָל בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים, בַּשְּׁחִיטָה וּבַקִּבּוּל וּבַהִלּוּךְ וּבַזְּרִיקָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר בַּהִלּוּךְ, שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא בַשְּׁחִיטָה וְשֶׁלֹּא בַּקַּבָּלָה וְשֶׁלֹּא בַזְּרִיקָה, אֲבָל אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא בַהִלּוּךְ שׁוֹחֵט בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ וְזוֹרֵק. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַלֵּךְ, הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת. וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַלֵּךְ, אֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת:
משנה ד: כפי שהתבאר לעיל, לדעת חכמים (במשנה א) יש רק שני קרבנות הנפסלים במחשבת 'שלא לשמן', והם פסח וחטאת. משנתנו מבארת באילו עבודות ובאילו מחשבות נפסלים קרבנות אלו: הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת, שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, או שקִבֵּל את הדם, וְהִלֵּךְ ממקום שחיטתו אל המזבח, וְזָרַק את הדם שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כלומר, אם עשה אחת מארבע עבודות אלו [שחיטה, קבלת הדם, הולכה וזריקה] שלא לשם הקרבן, אוֹ שעשה את אחת מהעבודות הללו לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, הרי הקרבנות הללו פְּסוּלִים. ומבארת המשנה, כֵּיצַד הוא האופן שעשה את העבודות לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כגון שחשב שתהא העבודה גם לְשֵׁם פֶסַח וְגם לְשֵׁם שְׁלָמִים, והקדים במחשבתו את הפסח [שהוא לשמה] לשלמים [שזהו שלא לשמה]. וכיצד היא העבודה שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, כגון שהקדים במחשבתו שיהא זה לְשֵׁם שְׁלָמִים, וּבנוסף חשב שיהא זה לְשֵׁם הַפֶּסַח. ומבארת המשנה את הטעם בארבע עבודות אלו, לפי שֶׁהַזֶּבַח נִפְסָל בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים, אם נעשו שלא לשמן, בַּשְּׁחִיטָה, וּבַקִּבּוּל – קבלת הדם, וּבַהִלּוּךְ אל המזבח, וּבַזְּרִיקָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר בַּהִלּוּךְ, כשנעשה שלא לשמה, לפי שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִי אֶפְשָׁר להקריב קרבן שֶׁלֹּא בַשְּׁחִיטָה, וְשֶׁלֹּא בַּקַּבָּלָה, וְשֶׁלֹּא בַזְּרִיקָה, ולכן שלש עבודות אלו שהן מעכבות בקרבן, צריכות להיעשות לשמן, אֲבָל אֶפְשָׁר להקריב קרבן שֶׁלֹּא בַהִלּוּךְ, על ידי ששׁוֹחֵט את הקרבן בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ, ומקבל את דמו וְזוֹרֵק מיד, ללא הליכה, וכיון שאין זו עבודה המחויבת להיעשות בכל קרבן, גם אם עשאוה שלא לשמה, הרי היא כמי שלא נעשתה, ואין הקרבן נפסל בכך. אמנם חכמים סוברים, שאף שבאמת אין הכרח לעשות עבודה זו, מכל מקום כיון שבמקום שיש בה צורך נחשבת היא עבודה, שהרי פסולה היא בזר, ממילא מחשבת שלא לשמה פוסלת בה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יש חילוק לענין הולכת הדם, שהַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַלֵּךְ, כגון ששחטו רחוק מהמזבח, והוצרך להוליך את הדם עד המזבח, הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בו. וְאילו המהלך בִמְקוֹם שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַלֵּךְ, כגון ששחטו סמוך למזבח, והיה יכול לזרוק את הדם מיד ללא הליכה, ובהליכתו הרחיקו מהמזבח, אֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת, כיון שזו הליכה שאינה נצרכת להקרבת הקרבן.
