פרק ב, משנה א: כָּל הַזְּבָחִים שֶׁקִּבֵּל דָּמָן זָר, אוֹנֵן, טְבוּל יוֹם, מְחֻסַּר בְּגָדִים, מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, שֶׁלֹא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵׁב, עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ, פָּסַל. קִבֵּל בַּשְּׂמֹאל, פָּסַל. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. נִשְׁפַּךְ הַדָּם עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ, פָּסוּל. נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ, שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד, נָתַן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּן לְמַעְלָן, וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָן לְמַטָּן, אֶת הַנִּתָּנִים בִּפְנִים בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִין בַּחוּץ בִּפְנִים, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת:
פרק ב, משנה א: נאמר בפסוק (ויקרא א ה) "וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה', וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם, וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", ומכך שהוזכרו בני אהרן רק לאחר השחיטה למדו חכמים שהשחיטה עצמה כשירה גם בזר, ומקבלת הדם ואילך יש צורך בעבודת הכהנים. משנתנו מבארת מה הם האופנים שבהם נפסלת העבודה מחמת העובד עצמו: כָּל הַזְּבָחִים שֶׁקִּבֵּל את דָּמָן זָר – אדם שאינו כהן, או אפילו כהן, אם היה אוֹנֵן, כלומר, שמת אחד משבעה קרוביו באותו יום, טְבוּל יוֹם – טמא שטבל ביום, ועדיין לא החשיך היום ולא הושלמה טהרתו, מְחֻסַּר בְּגָדִים – כהן שאינו לובש בגדי כהונה, מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, כגון זב או מצורע שנגמרה טהרתם אך עדיין לא הביאו קרבנותיהם, שֶׁלֹא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, עָרֵל, ואפילו אם הדבר מותר לו, כגון שמתו אחיו מחמת מילה, ומחמת סכנה אסור לו למול, טָמֵא, או שעבד כשהוא יוֹשֵׁב, שנאמר (דברים יח ה) "לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה'", או שהיה עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, כיון שצריך שיהיו רגליו על רצפת העזרה ללא חציצה, ואפילו היה עומד עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, הגם שזהו 'מין במינו', שגם היא מין 'בשר' מכל מקום היא חוצצת, ואפילו היה עומד עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ, שזהו מין 'אדם', בכל אחד מהאופנים הללו, פָּסַל את העבודה.
קִבֵּל את הדם בַּשְּׂמֹאל, פָּסַל, לפי שנאמר (ויקרא ד כה) "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה", וכיון ש'אצבעו' האמורה בפסוק היא של ימין, יש לדרוש שגם הלקיחה האמורה קודם לכן, וגם הנתינה האמורה אחר כך, נעשות דוקא בימין. ורַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר, כיון שהוא סבור ש'אצבעו' שבפסוק נדרש רק על הנתינה על קרנות המזבח האמורה אחר כך, ולא על הלקיחה האמורה קודם לכן.
אם בזמן השחיטה לא קיבלו את הדם בכלי, אלא נִשְׁפַּךְ הַדָּם עַל הָרִצְפָּה, וַאֲסָפוֹ, פָּסוּל. נְתָנוֹ לדם עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ, שאין זה מקום נתינת הדם, או שנתן את הדם על הקרן שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד, שהרי רק לשלש מקרנות המזבח היה יסוד, ואילו לקרן דרומית מזרחית לא היה יסוד, נָתַן אֶת הדמים הַנִּתָּנִין לְמַטָּן – מתחת לחוט הסקרא שבאמצע המזבח, כגון דם עולת בהמה, לְמַעְלָן – מעל חוט הסקרא, וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָן – את אותם דמים שיש ליתן את דמים למעלה מחוט הסקרא, כגון דם חטאת בהמה, לְמַטָּן, אֶת הדמים הַנִּתָּנִים בִּפְנִים, על מזבח הזהב, בַּחוּץ, על מזבח החיצון, וְאֶת הַנִּתָּנִין בַּחוּץ, נתן בִּפְנִים, בכל אחד מהאופנים הללו פָּסוּל, ואסור באכילה, וְאֵין בּוֹ כָרֵת – האוכל מבשר קרבנות שנפסלו בפסולים אלו אינו חייב כרת.
