פרק ד, משנה א: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, שֶׁאִם נְתָנָן מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר. וּבַחַטָּאת, שְׁתֵּי מַתָּנוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף חַטָּאת שֶׁנְּתָנָהּ מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר. לְפִיכָךְ, אִם נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה כְתִקְנָהּ וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִזְמַנָּהּ, כִּפֵּר. נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה חוּץ לִזְמַנָּהּ וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִמְקוֹמָהּ, פִגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת:
פרק ד, משנה א: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, כלומר, כל הקרבנות שדמם צריך להנתן על המזבח החיצוני, אף על פי שיש בהם כמה חילוקים, יש שניתן כל דמם בנתינה אחת, יש שניתנים ב'שתים שהן ארבע', כלומר שתי נתינות וכל נתינה היא בקרן זוית, ומגיע הדם לשנים מצידי המזבח בבת אחת, ויש שניתנים בארבע נתינות, על כל צד בפני עצמו, שֶׁבדיעבד, אִם נְתָנָן במַתָּנָה אַחַת, אף על פי שלכתחילה היה צריך ליתנם בשתים או בארבע, מכל מקום כִּפֵּר. וּבַחַטָּאת, סוברים בית שמאי שיש צורך לכל הפחות בשְׁתֵּי מַתָּנוֹת, כיון שנאמר בתורה בפרשת חטאת שלש פעמים 'קרנות', ומכך שנאמר 'קרנות' בלשון רבים, הרי זה לפחות שתים, נמצא שהוזכרו בפסוקים שש קרנות, ולמדו מכך בית שמאי שיש לתת לכל הפחות שתי נתינות, ולכתחילה יש לתת ארבע, ולכן אם נתן פחות משתים, פוסלים בית שמאי את הקרבן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף חַטָּאת שֶׁנְּתָנָהּ מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר, כיון שלשון 'קרנות' שבתורה כתובה פעמיים בכתיב חסר, קרנת, ופעם אחת בכתיב מלא, ולמדו מכך בית הלל שיש צורך לכתחילה בארבע נתינות [ש'קרנות' נדרש כשתים, ואילו 'קרנת' נדרש כנתינה אחת], אבל בדיעבד די בנתינה אחת, כמו שאר הקרבנות.
ומבארת עתה המשנה את השייכות בין דיני זריקת הדם לדין פיגול ופסול: לְפִיכָךְ, כיון שלא כל נתינות הדם מעכבות, כל קרבן שדי לו בדיעבד בנתינה אחת [ולבית הלל היינו כל הקרבנות, ולבית שמאי כל הקרבנות מלבד חטאת], אִם נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה כְתִקְנָהּ, במחשבה ראויה, וְאֶת הַשְּׁנִיָּה במחשבת חוּץ לִזְמַנָּהּ, לא התפגל הקרבן, אלא כִּפֵּר, כיון שהנתינה השניה נחשבת כמי שלא ניתנה, מאחר ואינה מעכבת. נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה במחשבת חוּץ לִזְמַנָּהּ, המפגלת, וְאֶת הַשְּׁנִיָּה במחשבת חוּץ לִמְקוֹמָהּ, הפוסלת, הרי זה פִגּוּל, כיון שהנתינה הראשונה היא המכריעה, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, והוא הדין אם נתן את הנתינה הראשונה במחשבת חוץ לזמנה, ואת הנתינה השניה נתן כדין במחשבה ראויה, שהקרבן פיגול, כיון שלעולם הנתינה הראשונה היא הקובעת את דין הקרבן.
