משנה ז: חַטַּאת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, מִצָּה דָמָה שֶׁלֹא לִשְׁמָהּ, אוֹ לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וְלִשְׁמָה, פְּסוּלָה. עוֹלַת הָעוֹף, כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים. אֶחָד חַטַּאת הָעוֹף וְאֶחָד עוֹלַת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָן וְשֶׁמִּצָּה דָמָן לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, חוּץ לִמְקוֹמוֹ, פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ, פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. מָלַק בִּשְׁתִיקָה וּמִצָּה הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁמָּלַק חוּץ לִזְמַנּוֹ וּמִצָּה הַדָּם בִּשְׁתִיקָה, אוֹ שֶׁמָלַק וּמִצָּה הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ, זֶה שֶׁקָּרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד לֹא קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. מָלַק חוּץ לִמְקוֹמוֹ וּמִצָּה הַדָּם חוּץ לִזְמַנוֹ, אוֹ שֶׁמָלַק חוּץ לִזְמַנוֹ וּמִצָּה הַדָם חוּץ לִמְקוֹמוֹ, (אוֹ שֶׁמָּלַק וּמִצָּה הַדָּם חוּץ לִמְקוֹמוֹ), חַטַאת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָהּ שֶׁלֹא לִשְׁמָהּ וּמִצָּה דָמָה חוּץ לִזְמַנָּהּ, אוֹ שֶׁמְּלָקָה חוּץ לִזְמַנָּה וּמִצָּה דָמָה שֶׁלֹא לִשְׁמָהּ, אוֹ שֶׁמְּלָקָה וּמִצָּה דָמָה שֶׁלֹא לִשְׁמָה, זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, פָסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל, אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְמָן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, פִּגוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן, פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:
משנה ז: משנתנו מבארת עתה מה הן העבודות בהקרבת העוף שמחשבת שלא לשמה פוסלת בהם: חַטַּאת הָעוֹף, שֶׁמְּלָקָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, והמליקה בעוף היא כמו השחיטה בבהמה, או שמִצָּה דָמָה שֶׁלֹא לִשְׁמָהּ, ומיצוי הדם בעוף הוא כזריקת הדם בבהמה [אבל העבודות של 'קבלת הדם' ו'הולכת הדם' אינן קיימות כלל בקרבן עוף], אוֹ שעשה עבודות אלו לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וְלִשְׁמָהּ, פְּסוּלָה. אבל עוֹלַת הָעוֹף שנעשו בה עבודות אלו שלא לשמה, העולה עצמה כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד [-אלא] שֶׁלֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים – לא יצאו בה הבעלים ידי חובתם. ודינים אלו שוים לדיני קרבן בהמה, וכפי שהתבאר בתחילת המסכת (פ"א מ"א), שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח והחטאת.
עתה מבארת המשנה מה הן העבודות בקרבן העוף שמחשבת חוץ למקומו פוסלת בהן, ומחשבת חוץ לזמנו מפגלת בהן: אֶחָד [-בין] חַטַּאת הָעוֹף, וְאֶחָד עוֹלַת הָעוֹף, שֶׁמְּלָקָן וְשֶׁמִּצָּה דָמָן והיתה מחשבתו בזמן עבודה זו לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, והיינו חטאת העוף הנאכלת לכהנים, או לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, והיינו עולת העוף, המוקטרת על גבי המזבח, חוּץ לִמְקוֹמוֹ – חוץ לעזרה, פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת – האוכלו אינו חייב כרת. אך אם חשב לעשות עבודות אלו חוּץ לִזְמַנּוֹ, הרי הקרבן פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת – האוכלו חייב כרת, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ – ובתנאי שהדבר המתיר את הקרבן לאכילה או להקטרה, והיינו מיצוי הדם, ייעשה כהלכתו, אך אם היה מיצוי הדם עצמו פסול, אין כרת באכילת הקרבן. ומבארת המשנה, כֵּיצַד קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ, מָלַק בִּשְׁתִיקָה, וּמִצָּה הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁמָּלַק חוּץ לִזְמַנּוֹ וּמִצָּה הַדָּם בִּשְׁתִיקָה, אוֹ שֶׁמָלַק וּמִצָּה הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ, זֶה שֶׁקָּרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ, כיון שבכל האופנים הללו לא היה פסול נוסף מלבד מחשבת הפיגול עצמה, של 'חוץ לזמנו', ומחמת מחשבת פיגול זו נפסל הקרבן, והאוכלו חייב כרת. כֵּיצַד לֹא קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ, מָלַק חוּץ לִמְקוֹמוֹ, שזו מחשבת פסול שאינה מפגלת, וּבנוסף לכך מִצָּה הַדָּם חוּץ לִזְמַנוֹ, אוֹ שֶׁמָלַק חוּץ לִזְמַנוֹ וּמִצָּה הַדָם חוּץ לִמְקוֹמוֹ, (אוֹ שֶׁמָּלַק וּמִצָּה הַדָּם חוּץ לִמְקוֹמוֹ), חַטַאת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָהּ שֶׁלֹא לִשְׁמָהּ, שזו מחשבה הפוסלת בחטאת, וּמלבד זאת מִצָּה דָמָה חוּץ לִזְמַנָּהּ, אוֹ שֶׁמְּלָקָה חוּץ לִזְמַנָּה וּמִצָּה דָמָה שֶׁלֹא לִשְׁמָהּ, אוֹ שֶׁמְּלָקָה וּמִצָּה דָמָה שֶׁלֹא לִשְׁמָה, זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ, כיון שבכל האופנים הללו, מלבד מחשבת הפיגול, שהיא מחשבת 'חוץ לזמנו', היתה גם מחשבת פסול נוספת, של חוץ למקומו או שלא לשמה.
חשב לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, או כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, הרי הקרבן פָסוּל, וּמכל מקום כיון שבכל אלו לא היתה מחשבת 'חוץ לזמנו' לבדה, אֵין בּוֹ כָרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אין הדבר כן, שמחשבת 'חוץ לזמנו' אינה מפגלת אלא אם כן היתה היא המחשבה היחידה הפוסלת, אלא המחשבה הראשונה היא הקובעת בדינים אלו, וזֶה הַכְּלָל, אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְמָן [-חוץ לזמנו] קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם [-חוץ למקומו], הרי הקרבן פִּגוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן, הרי זה פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כדעת תנא קמא, שזֶה וָזֶה פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת.
חשב בעת העבודה לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת חוץ לזמנו או חוץ למקומו, וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, לפי שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין לפסול או לפגל את הקרבן.
