משנה ב: וְאֵלּוּ אִם עָלוּ, לֹא יֵרֵדוּ. הַלָּן, וְהַטָמֵא, וְהַיּוֹצֵא, וְהַנִּשְׁחָט חוּץ לִזְמַנּוֹ, וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְשֶׁקִּבְּלוּ פְסוּלִים, וְזָרְקוּ אֶת דָּמוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁנִּשְׁחֲטָה בַלַּיְלָה, וְשֶׁנִּשְׁפַּךְ דָּמָהּ, וְשֶׁיָּצָא דָמָהּ חוּץ לַקְלָעִים, אִם עָלְתָה, תֵּרֵד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא תֵרֵד, שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁפְּסוּלוֹ בַקֹּדֶשׁ, הַקֹּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ. לֹא הָיָה פְסוּלוֹ בַקֹּדֶשׁ, אֵין הַקֹּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ:
משנה ב: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, קרבנות פסולים שעלו על גבי המזבח, אינם יורדים משם, ומשנתנו מבארת באילו פסולים נאמר דין זה: וְאֵלּוּ הקרבנות הפסולים, שאִם עָלוּ, לֹא יֵרֵדוּ. הַלָּן – דם או אימורים שנשארו לילה אחד מחוץ למזבח, וְהַטָמֵא, וְהַיּוֹצֵא חוץ לעזרה, וְהַנִּשְׁחָט במחשבה להזות את דמו או להקטיר את אמוריו או לאכול את בשרו חוּץ לִזְמַנּוֹ – לאחר הזמן המותר לכך, וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ – או מחוץ למקום המותר לכך, וְשֶׁקִּבְּלוּ פְסוּלִים את דמו, וְכן שזָרְקוּ פסולים אֶת דָּמוֹ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בהמת קרבן שֶׁנִּשְׁחֲטָה בַלַּיְלָה, וְשֶׁנִּשְׁפַּךְ דָּמָהּ, וְשֶׁיָּצָא דָמָהּ חוּץ לַקְלָעִים [-חוץ לעזרה] אפילו אִם עָלְתָה, תֵּרֵד, כיון שדין זה שאם עלו לא ירדו נלמד מהפסוק 'זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה', ונאמרו בפסוק זה שלש לשונות של מיעוט, 'זאת', 'היא', 'העולה', וממעט רבי יהודה מכך את שלשת הפסולים הללו, שאפילו אם עלו על המזבח, ירדו. רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק ואוֹמֵר, לֹא תֵרֵד, לפי שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שיש ללמוד מהפסוק 'זאת תורת העולה', שיש תורה אחת לכל העולים, שאם עלו לא ירדו, ואמנם מלשון 'זאת' מודה רבי שמעון שיש למעט מיעוט אחד, והכלל לדבריו הוא שכֹּל שֶׁפְּסוּלוֹ בַקֹּדֶשׁ, לאחר שנכנס הקרבן לעזרה, הַקֹּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ, ואם עלה לא ירד, וכל שלֹא הָיָה פְסוּלוֹ בַקֹּדֶשׁ, אלא קודם לכן, אֵין הַקֹּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ:
