פרק ט, משנה א: הַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כָּל הָרָאוּי לָאִשִּׁים. אִם עָלָה לֹא יֵרֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו), הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה (עַל הַמִּזְבֵּחַ), מַה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לָאִשִּׁים אִם עָלְתָה לֹא תֵרֵד, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לָאִשִּׁים אִם עָלָה לֹא יֵרֵד. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ, אִם עָלָה לֹא יֵרֵד, שֶׁנֶּאֱמַר, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ. מַה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לַמִּזְבֵּחַ אִם עָלְתָה לֹא תֵרֵד, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לַמִּזְבֵּחַ אִם עָלָה לֹא יֵרֵד. אֵין בֵּין דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְדִבְּרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶלָּא הַדָּם וְהַנְּסָכִים, שֶׁרַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר לֹא יֵרֵדוּ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר יֵרֵדוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַזֶּבַח כָּשֵׁר וְהַנְּסָכִים פְּסוּלִים, הַנְּסָכִים כְּשֵׁרִין וְהַזֶּבַח פָּסוּל, אֲפִלּוּ זֶה וְזֶה פְסוּלִין, הַזֶּבַח לֹא יֵרֵד, וְהַנְסָכִים יֵרֵדוּ:
פרק ט, משנה א: המשנה פותחת ואומרת כלל, ואחר כך מביאה מחלוקת בביאורו של כלל זה: הַמִּזְבֵּחַ שעלה עליו דבר שלכתחילה לא היה ראוי לעלות עליו, הרי הוא מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ. ומביאה המשנה מחלוקת בדבר, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כָּל הָרָאוּי לָאִשִּׁים, כגון אימורי הקרבן, הראויים מצד עצמם להישרף על גבי האש, אף אם היה זה קרבן שנפסל ואסור להקריבו, מכל מקום אִם עָלָה על גבי המזבח, לֹא יֵרֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו ב) 'זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ', ומשמעות הפסוק היא שכל דבר שהוא ראוי למוקד, ועלה על המזבח, ישאר שם [כיון שלשון 'היא' מלמד על קיום והויה, כלומר, ישאר במקומו], ומכך שאמרה התורה דין זה לגבי קרבן עולה, יש ללמוד מכך, מַה עוֹלָה – כשם שמצאנו בעולה, שֶׁהִיא רְאוּיָה לָאִשִּׁים, הדין הוא שאִם עָלְתָה על גבי המזבח לֹא תֵרֵד, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לָאִשִּׁים, אִם עָלָה לֹא יֵרֵד, אבל אם העלו על המזבח דם פסול או נסכים פסולים, שאינם ראויים לאש שעל המזבח, ירדו. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ, ואפילו דם ונסכים פסולים, אִם עָלָה לֹא יֵרֵד, שֶׁנֶּאֱמַר, 'הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ', ומלשון 'על המזבח' יש ללמוד, מַה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לַמִּזְבֵּחַ, אִם עָלְתָה לֹא תֵרֵד, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לַמִּזְבֵּחַ, ואפילו שאינו ראוי לאש, כמו דם ונסכים, אִם עָלָה על גבי המזבח, לֹא יֵרֵד, אבל דבר שאינו ראוי למזבח כלל, כגון קומץ של המנחה שלא התקדש בכלי שרת, ולא הוברר מעולם לחלקו של מזבח, אינו מתקדש אפילו כשעלה על גבי המזבח. אֵין בֵּין דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אֶלָּא הַדָּם וְהַנְּסָכִים, שֶׁרַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר לֹא יֵרֵדוּ, כיון שהם ראויים למזבח, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר יֵרֵדוּ, כיון שאינם ראויים לאש.
מביאה המשנה דעה שלישית בנידון זה: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יש חילוק בין נסכים הבאים בפני עצמם לבין נסכים הבאים מחמת קרבן, שאם הנסכים באים בפני עצמם, אם עלו לא ירדו. ואם הנסכים באים מחמת הזבח, אפילו אם עלו, ירדו, ולכן בין באופן שהַזֶּבַח כָּשֵׁר וְהַנְּסָכִים פְּסוּלִים, וכגון שיצאו חוץ לעזרה או שנטמאו, ובין שהַנְּסָכִים כְּשֵׁרִין וְהַזֶּבַח פָּסוּל, ובאופן זה הנסכים נגררים אחר הזבח, כיון שהם באים מחמתו, ונפסלים כמותו, או אֲפִלּוּ זֶה וְזֶה פְסוּלִין, בכל המקרים הללו, הַזֶּבַח לֹא יֵרֵד, כיון שהמזבח מקדשו, שהרי ראוי הוא לאש, וְהַנְסָכִים יֵרֵדוּ, שהרי אינם ראויים לאש, והם באים מחמת הקרבן. אבל אם באו הנסכים מחמת עצמם, ללא קרבן, אם עלו לא ירדו. וטעמו של רבי שמעון, כיון שאינו לומד דין זה מהפסוק של 'היא העולה על המזבח', אלא ממה שנאמר (שמות כט לז) 'כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ', ובפסוק שאחריו נאמר 'וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד', ולומד מכך רבי שמעון שאין המזבח מקדש אלא דבר הדומה לקרבן עולה בכך שהוא בא מחמת עצמו, בין זבח ובין נסכים. אבל נסכים הבאים מחמת קרבן, אין המזבח מקדשם.
