משנה ו: בָּאוּ לְשִׁילֹה נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת. לֹא הָיָה שָׁם תִּקְרָה, אֶלָּא בַּיִת שֶׁל אֲבָנִים מִלְּמַטָּן וִירִיעוֹת מִלְמַעְלָן, וְהִיא הָיְתָה מְנוּחָה. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, בְּכָל הָרוֹאֶה:
משנה ו: לאחר שסיימו את כיבוש הארץ וחלוקתה, בָּאוּ לְשִׁילֹה ובנו שם את המשכן, ובאותו זמן נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת, לֹא הָיָה שָׁם תִּקְרָה של אבנים או של עצים, אֶלָּא בַּיִת שֶׁל אֲבָנִים מִלְּמַטָּן – רק הקירות היו של אבנים, שנאמר (שמואל א' א כד) 'וַתְּבִאֵהוּ בֵית ה' שִׁלוֹ', הרי שהיה זה 'בית', וִירִיעוֹת מִלְמַעְלָן, שנאמר (תהלים עח ס) 'וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ', הרי שהיה זה 'משכן', של יריעות, ויש ללמוד מכך שהיו הקירות של אבן כבית, ומלמעלה היו פרושות היריעות של המשכן, ללא תקרה של אבנים או של עצים, וְהִיא הָיְתָה מְנוּחָה, שהפסיקו ישראל להטלטל עם המשכן ממקום למקום, וכיון שנאמר לגבי היתר הקרבת קרבנות בבמות (דברים יב ט) 'כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ', יש ללמוד מכך שכאשר יגיעו אל ה'מנוחה' ייאסרו עליהם הבמות, וכיון שבשילה היתה להם מנוחה, נאסרו הבמות. ובאותו זמן, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. ואילו קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי היו נאכלים בְּכָל הָרוֹאֶה – בכל מקום שניתן לראות ממנו את שילה, שנאמר (דברים יב יג) 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה', ויש ללמוד מכך שבמקום אשר תראה את משכן שילה אסור להקריב, אבל מותר לאכול שם קדשים קלים, ועמד המשכן בשילה שלש מאות שישים ותשע שנים, ואז נחרב בימי עלי הכהן, ונלקח ארון האלוקים ביד הפלישתים.
