משנה י: אֵלּוּ קָדָשִׁים קְרֵבִין בַּמִּשְׁכָּן, קָדָשִׁים שֶׁהֻקְדְּשׁוּ לַמִּשְׁכָּן. קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, קְרֵבִין בַּמִּשְׁכָּן. וְקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד, בַּבָּמָה. קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד שֶׁהֻקְדְּשׁוּ לַמִשְׁכָּן, יִקְרְבוּ בַמִּשְׁכָּן. וְאִם הִקְרִיבָן בַּבָּמָה, פָּטוּר. מַה בֵּין בָּמַת יָחִיד לְבָמַת צִבּוּר. סְמִיכָה, וּשְׁחִיטַת צָפוֹן, וּמַתַּן סָבִיב, וּתְנוּפָה, וְהַגָּשָׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מִנְחָה בַבָמָה, וְכִהוּן, וּבִגְדֵי שָׁרֵת, וּכְלֵי שָׁרֵת, וְרֵיחַ נִיחוֹחַ, וּמְחִיצָה בַדָּמִים, וּרְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלָיִם. אֲבָל הַזְּמָן, וְהַנּוֹתָר, וְהַטָּמֵא, שָׁוִין בָּזֶה וּבָזֶה:
משנה י: כפי שהתבאר במשניות הקודמות היו זמנים שבהם היה מותר להקריב קרבנות בבמות יחיד, ומשנתנו מבארת שאף באותם זמנים יש קרבנות שאינם קרבים אלא במשכן: אֵלּוּ קָדָשִׁים קְרֵבִין רק בַּמִּשְׁכָּן, ואפילו בזמן היתר הבמות, קָדָשִׁים שֶׁהֻקְדְּשׁוּ לַמִּשְׁכָּן, כלומר, קדשים שהוקדשו סתמן למשכן, והיינו קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, קְרֵבִין רק בַּמִּשְׁכָּן. וְאילו קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד היו קרבים בַּבָּמָה. קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד שֶׁהֻקְדְּשׁוּ בפירוש לַמִשְׁכָּן, יִקְרְבוּ בַמִּשְׁכָּן. וְאִם הִקְרִיבָן בַּבָּמָה, פָּטוּר, אך אסור לעשות כן לכתחילה, שנאמר (דברים כג כד) 'מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר'.
מַה חילוקי הדינים שיש בֵּין בָּמַת יָחִיד לְבָמַת צִבּוּר, סְמִיכָה, שאינה נוהגת אלא בבמת ציבור, שנאמר (ויקרא א ג-ד) 'יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה', וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה', ומכך שנכתבה לשון 'לפני ה" בסמוך לדין סמיכה יש ללמוד שרק במקום המכונה 'לפני ה", והיינו במת ציבור, יש דין סמיכה. וּשְׁחִיטַת צָפוֹן, הנוהגת רק בבמת ציבור, שנאמר (ויקרא א יא) 'וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה", ללמד שרק לפני ה' נאמר דין צפון. וּמַתַּן סָבִיב – נתינת שתי מתנות שהן ארבע, סביב המזבח, שנאמר (שמות כט ז) 'וְלָקַחְתָּ אֶת דָּמוֹ וְזָרַקְתָּ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב', ויש ללמוד מפסוק זה שרק על המזבח, שזהו כינוי לבמת ציבור, יש דין נתינת דם סביב, ולא בבמת יחיד. וּתְנוּפָה, שנאמר (שמות כט כד) 'וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה", ללמד שרק לפני ה' יש דין תנופה, ולא בבמת יחיד. וְהַגָּשָׁה של המנחה אל המזבח, שנאמר (ויקרא ב ח) 'וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ', ולשון מזבח מורה על במת ציבור, ולא על במת יחיד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מִנְחָה בַבָמָה מוקטרת כלל, כיון שנאמר לגבי במת יחיד לשון 'זבחים', ולא לשון 'מנחה'. מוסיפה המשנה דינים נוספים שאינם נוהגים בבמת יחיד לדברי הכל, וְכִהוּן – אין צורך לעבודה בבמת יחיד דוקא כהנים, אלא כל אדם כשר לעבודה בבמת יחיד, שנאמר (ויקרא יז ו) 'וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה", וזהו כינוי לבמת ציבור, ולא לבמת יחיד, וּבִגְדֵי שָׁרֵת אינם נצרכים בבמת יחיד, כיון שרק לגבי כהן נאמר (שמות כט ל) לשון 'יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן', ואילו בבמת יחיד אין צורך בכהן, וּכְלֵי שָׁרֵת, שנאמר בהם (במדבר ד יב) 'וְלָקְחוּ אֶת כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ', ולא בבמת יחיד, וְרֵיחַ נִיחוֹחַ, שבבמת ציבור אסור לצלות את האברים לפני העלאתם על המזבח, כיון שאז אין להם ריח ניחוח, אבל בבמת יחיד מותר לעשות כן, כיון שלא נאמר שם 'ריח ניחוח', וּמְחִיצָה בַדָּמִים, שבמזבח היה חוט הסיקרא המבדיל בין דם הניתן למעלה לבין דם הניתן למטה, ומלשון הפסוק (שמות כז ה) 'וְהָיְתָה הָרֶשֶׁת עַד חֲצִי הַמִּזְבֵּחַ' יש ללמוד שרק במזבח יש הבדל בין שני חצאי המזבח, ולא בבמת יחיד, וּרְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלָיִם, שרק במקדש יש חיוב על הכהנים לרחוץ ידיהם ורגליהם לפני העבודה, ולא בבמת יחיד, שנאמר (שמות ל כ) 'בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם', ולא בבמת יחיד. אֲבָל הפסול של הַזְּמָן, אם חשב בעת ההקרבה לאכלו חוץ לזמנו, וְהַנּוֹתָר, אם נשאר בשר הקרבן לאחר זמן אכילתו, שנאסר באכילה ומצוה לשורפו, וְהַטָּמֵא, שאסור לו להקריב קרבנות, שָׁוִין בָּזֶה וּבָזֶה – בין בבמת ציבור, ובין בבמת יחיד.
הדרן עלך מסכת זבחים
