משנה ד: בְּכָל יוֹם הָיָה חוֹתֶה בְּשֶׁל כֶּסֶף וּמְעָרֶה בְתוֹךְ שֶׁל זָהָב, וְהַיּוֹם חוֹתֶה בְשֶׁל זָהָב וּבָהּ הָיָה מַכְנִיס. בְּכָל יוֹם חוֹתֶה בְשֶׁל אַרְבַּעַת קַבִּין וּמְעָרֶה בְתוֹךְ שֶׁל שְׁלשֶׁת קַבִּין, וְהַיּוֹם חוֹתֶה בְשֶׁל שְׁלשֶׁת קַבִּין וּבָהּ הָיָה מַכְנִיס. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בְּכָל יוֹם חוֹתֶה בְשֶׁל סְאָה וּמְעָרֶה בְתוֹךְ שֶׁל שְׁלשֶׁת קַבִּין, וְהַיּוֹם חוֹתֶה בְשֶׁל שְׁלשֶׁת קַבִּין, וּבָהּ הָיָה מַכְנִיס. בְּכָל יוֹם הָיְתָה כְבֵדָה, וְהַיּוֹם קַלָּה. בְּכָל יוֹם הָיְתָה יָדָהּ קְצָרָה, וְהַיּוֹם אֲרֻכָּה. בְּכָל יוֹם הָיָה זְהָבָהּ יָרוֹק, וְהַיּוֹם אָדֹם, דִּבְרֵי רַבִּי מְנַחֵם. בְּכָל יוֹם מַקְרִיב פְּרָס בְּשַׁחֲרִית וּפְרָס בֵּין הָעַרְבַּיִם, וְהַיּוֹם מוֹסִיף מְלֹא חָפְנָיו. בְּכָל יוֹם הָיְתָה דַקָה, וְהַיּוֹם דַּקָּה מִן הַדַּקָּה:
משנתנו מבארת את החילוקים שבין צורת הקטרת הקטורת שנעשית בכל יום, לבין הקטרתה ביום הכפורים: בְּכָל יוֹם מימות השנה הָיָה הכהן חוֹתֶה – ממלא את המחתה גחלים בְּמחתה שֶׁל כֶּסֶף, וּמְעָרֶה – ושופך את הגחלים מתוך מחתה זו בְתוֹךְ מחתה אחרת, שֶׁל זָהָב, ולא היה חותה בשל זהב, כיון שפעולת החתייה שוחקת את הכלי, והתורה חסה על ממונם של ישראל, וְהַיּוֹם – ביום הכפורים, היה חוֹתֶה בְמחתה שֶׁל זָהָב, וּבָהּ הָיָה מַכְנִיס, ועשו כן כדי להקל על הכהן הגדול, שלא יצטרך להעביר את הגחלים ממחתה למחתה בעודו צם וחלש.
חילוק נוסף, בְּכָל יוֹם היה הכהן חוֹתֶה בְמחתה המחזיקה כמות שֶׁל אַרְבַּעַת קַבִּין גחלים, וּמְעָרֶה אותם בְתוֹךְ מחתה שֶׁל שְׁלשֶׁת קַבִּין, שזהו השיעור הנצרך להקטרת הקטורת, והקב המיותר של הגחלים היה מתפזר, וְהַיּוֹם היה חוֹתֶה בְמחתה שֶׁל שְׁלשֶׁת קַבִּין, וּבָהּ הָיָה מַכְנִיס, מהטעם האמור, להקל על מלאכתו של הכהן הגדול. רַבִּי יוֹסֵי חולק ואוֹמֵר, בְּכָל יוֹם היה חוֹתֶה בְמחתה שֶׁל סְאָה – ששה קבין, וּמְעָרֶה בְתוֹךְ מחתה שֶׁל שְׁלשֶׁת קַבִּין, וְהַיּוֹם חוֹתֶה בְשֶׁל שְׁלשֶׁת קַבִּין, וּבָהּ הָיָה מַכְנִיס.
חילוקים נוספים: בְּכָל יוֹם הָיְתָה המחתה כְבֵדָה, לפי שדפנות המחתה היו עבות, וְהַיּוֹם קַלָּה, שהיו דפנותיה דקות. בְּכָל יוֹם הָיְתָה יָדָהּ – ידית המחתה, קְצָרָה, וְהַיּוֹם אֲרֻכָּה, כדי שיוכל הכהן הגדול להסתייע בזרועו בעת חפינת הקטורת בקדש הקדשים, כמו שיבואר להלן. בְּכָל יוֹם הָיָה זְהָבָהּ יָרוֹק [יש מפרשים שהכוונה לזהב צהוב], וְהַיּוֹם היה זהבה של המחתה אָדֹם, שהוא חשוב יותר, דִּבְרֵי רַבִּי מְנַחֵם.
בְּכָל יוֹם היה הכהן מַקְרִיב פְּרָס – חצי מכמות הקטורת בְּשַׁחֲרִית וּפְרָס – וחצי נוסף בֵּין הָעַרְבַּיִם, וְהַיּוֹם מוֹסִיף על הכמות הרגילה עוד שיעור של 'מְלֹא חָפְנָיו', ששיעור זה היה מוקטר בקדש הקדשים, כמו שיבואר להלן. בְּכָל יוֹם הָיְתָה הקטורת דַקָה – כתושה היטב לפירורים דקים, וְהַיּוֹם – ביום הכפורים היתה דַּקָּה מִן הַדַּקָּה – דקה ביותר, שהיו מחזירים אותה למכתשת בערב יום הכפורים כדי לכותשה שוב, שתהיה דקה מאד.
