משנה ב: עַל אֵלּוּ חַיָּבִים עַל זְדוֹנָם כָּרֵת, וְעַל שִׁגְגָתָם חַטָּאת, וְעַל לֹא הוֹדַע שֶׁלָּהֶן אָשָׁם תָּלוּי, חוּץ מִן הַמְטַמֵּא מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, מִפְנֵי שֶׁהוּא בְעוֹלֶה וְיוֹרֵד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַמְגַדֵּף, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו), תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה, יָצָא מְגַדֵּף, שֶׁאֵינוֹ (עוֹשֶׂה) מַעֲשֶׂה:
משנה ב: עַל כל אֵלּוּ המוזכרים במשנה הקודמת, חַיָּבִים עַל זְדוֹנָם כָּרֵת, וְעַל שִׁגְגָתָם קרבן חַטָּאת, ו'שוגג' היינו כגון שידע שאסור לחלל את השבת, אך לא ידע שמלאכה זו אסורה בשבת, או שלא ידע שהיום שבת. וְעַל 'לֹא הוֹדַע' שֶׁלָּהֶן, כגון שהיו לפניו שתי חתיכות, אחת של חֵלֶב ואחת של שומן, ואכל אחת מהן, ואינו יודע אם אכל את החלב או את השומן, ועליו להביא אָשָׁם תָּלוּי [-אשם התולה ומגן עליו מן היסורים, אך אינו מכפר על החטא עצמו, ולכן אם לאחר זמן התברר לו שאכן אכל את החלב, עליו לחזור ולהביא קרבן חטאת], חוּץ מִן הַמְטַמֵּא מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו – הנכנס בטומאה למקדש, או אוכל בשר קודש בטומאה, מִפְנֵי שֶׁהוּא בְעוֹלֶה וְיוֹרֵד – כיון שאם עבר עבירה זו בשוגג אינו מביא חטאת אלא קרבן עולה ויורד [והיינו שהעשיר מביא בהמה, והעני מביא עוף, או אפילו סולת], ואין אשם תלוי בא אלא על דבר שבשוגג מביא חטאת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַמְגַדֵּף אינו מביא על שגגתו חטאת, ולא על 'לא הודע' שלו אדם תלוי, כיון שֶׁנֶּאֱמַר לגבי חיוב קרבן חטאת 'תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה', ומלשון 'לעושה' יָצָא [-התמעט] מְגַדֵּף, שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה, אלא דיבור בלבד, וכיון שאין בשגגתו חטאת, אין ב'לא הודע' שלו אשם תלוי.
