משנה ו: חֲתִיכָה שֶׁלִ חֵלֶב וַחֲתִיכָה שֶׁל קֹדֶשׁ, אָכַל אֶת אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל, מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם וַדָּאי. אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּבָא אַחֵר. וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים חַטָּאת וְאָשָׁם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים חַטָּאת וְאָשָׁם:
משנה ו: היו לפני האדם שתי חתיכות האסורות באכילה, חֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב, שחייבים על שגגתה חטאת ועל ספיקה אשם תלוי, וַחֲתִיכָה שֶׁל קֹדֶשׁ, שחייבים על שגגתה אשם ודאי [ובספיקה נחלקו רבי עקיבא וחכמים האם מביא אשם תלוי], ואָכַל האדם אֶת אַחַת מֵהֶן, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל, מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי לדברי הכל, שהרי אף ללא הספק של חתיכת הקודש יש לו ספק אכילת חלב בשגגה, ועל ספק זה מביאים אשם תלוי. אָכַל אותו אדם גם אֶת החתיכה הַשְּׁנִיָּה, נמצא שאכל בודאות חתיכה של חלב וחתיכה של קודש, הרי זה מֵבִיא חַטָּאת על אכילת החלב, וְאָשָׁם וַדָּאי על אכילת הקודש. אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה, וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, כיון שלכל אחד מהם יש ספק אכילת חלב בשגגה, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כיון שאחד מהם חייב רק חטאת, ואחד מהם חייב רק אשם, שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים בשותפות חַטָּאת וְאָשָׁם, וכל אחד מהם מוחל לחבירו על חלקו בקרבן שאינו זקוק לו, ונמצא שהמחויב חטאת הביא חטאת, והמחויב אשם הביא אשם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים חַטָּאת וְאָשָׁם, לפי שאין תנאי מועיל בקרבן הבא על חטא.
