משנה יב: אַתְּ תְּהֵא יָתְבָא בְּבֵיתִי וּמִתַּזְנָא מִנִּכְסַי, כָּל יְמֵי מִגַּד אַלְמְנוּתִיךְ בְּבֵיתִי, חַיָּב, שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין. כָּךְ הָיוּ אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם כּוֹתְבִין. אַנְשֵׁי גָלִיל הָיוּ כוֹתְבִין כְּאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם. אַנְשֵׁי יְהוּדָה הָיוּ כוֹתְבִין, עַד שֶׁיִּרְצוּ הַיּוֹרְשִׁים לִתֵּן לִיךְ כְּתֻבְּתִיךְ, לְפִיכָךְ אִם רָצוּ הַיּוֹרְשִׁין, נוֹתְנִין לָהּ כְּתֻבָּתָהּ וּפוֹטְרִין אוֹתָהּ:
משנה יב: משנתנו ממשיכה להביא את תנאי הכתובה שחייב בהם האדם גם אם לא נכתבו בה בפירוש: לֹא כָּתַב לָהּ בכתובתה 'וְאַתְּ תְּהֵא יַתְבָא בְּבֵיתִי וּמִיתְּזֶנָא מִנְּכָסַי כָּל יְמֵי מֵיגַר אַרְמְלוּתִיךְ בְּבֵיתִי', כלומר, את תשבי בביתי ותהיי ניזונת מנכסי כל זמן שתגורי כאלמנה בביתי, חַיָּב בכך, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין, ואף מי שלא כתב כן בכתובתו, חייבוהו חכמים בכך.
שנינו במשנה לעיל תנאי כתובה הוא שהאלמנה תהיה ניזונת מנכסי בעלה כל זמן שהיא דרה בביתו כאלמנה, משנתנו מביאה שיש חילוקי מנהגים בזה: כָּךָ – כנוסח האמור במשנה הקודמת, הָיוּ אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם כּוֹתְבִין, שחיוב המזונות תלוי באלמנה עצמה, וכל זמן שרצונה לישב בביתו כאלמנה, ניזונת היא מנכסיו, ורק אם תבעה מעצמה את דמי הכתובה, מפסידה את המזונות, וְכן אַנְשֵׁי גָּלִיל הָיוּ כּוֹתְבִין כְּאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם. וְאילו אַנְשֵׁי יְהוּדָה הָיוּ כּוֹתְבִין, שתהיי ניזונת מנכסי עַד שֶׁיִּרְצוּ הַיּוֹרְשִׁין לִיתֵּן לְךָ כְּתוּבָּתִיךְ, לְפִיכָךְ, כיון שמשמעות לשון זו היא שהמזונות אינם תלויים באלמנה עצמה, אלא ברצון היורשים, אִם רָצוּ הַיּוֹרְשִׁין להפסיק לתת לה מזונות, נוֹתְנִין לָהּ דמי כְּתוּבָּתָהּ, וּפוֹטְרִין אוֹתָהּ, ואינם חייבים עוד במזונותיה.
