פרק ה, משנה א: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם וְאַלְמָנָה מָנֶה, אִם רָצָה לְהוֹסִיף אֲפִלּוּ מֵאָה מָנֶה, יוֹסִיף. נִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין, גּוֹבָה אֶת הַכֹּל. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, מִן הַנִּשּׂוּאִין, גּוֹבָה אֶת הַכֹּל. מִן הָאֵרוּסִין, בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם וְאַלְמָנָה מָנֶה, שֶׁלֹּא כָתַב לָהּ אֶלָּא עַל מְנָת לְכָנְסָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם רָצָה כּוֹתֵב לִבְתוּלָה שְׁטָר שֶׁל מָאתַיִם וְהִיא כּוֹתֶבֶת הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךְ מָנֶה, וּלְאַלְמָנָה מָנֶה וְהִיא כוֹתֶבֶת הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךְ חֲמִשִּׁים זוּז. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הַפּוֹחֵת לִבְתוּלָה מִמָּאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מִמָּנֶה, הֲרֵי זוֹ בְּעִילַת זְנוּת:
פרק ה, משנה א: כפי שהתבאר בפרק הקודם, דמי כתובתה של בתולה הוא מאתים, ושל אלמנה או גרושה הוא מנה. משנתנו עוסקת במי שרוצה להוסיף על כתובת אשתו: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חכמים שבְּתוּלָה גּוֹבָה בכתובתה מָאתַיִם, וְאַלְמָנָה גובה מָנֶה, אִם רָצָה הבעל לְהוֹסִיף, אֲפִילּוּ מֵאָה מָנֶה, יוֹסִיף. נִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, בֵּין מִן הָאֵירוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין, גּוֹבָה אֶת הַכֹּל – את עיקר הכתובה, שזה מנה או מאתים, ואת תוספת הכתובה שכתב לה הבעל מרצונו. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אם נתאלמנה או התגרשה מִן הַנִּשּׂוּאִין, גּוֹבָה אֶת הַכֹּל. אבל אם התאלמנה או התגרשה מִן הָאֵירוּסִין, בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם, וְאַלְמָנָה מָנֶה, ואינה גובה את תוספת הכתובה, כיון שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ תוספת זו אֶלָּא עַל מְנָת לְכָנְסָהּ – על דעת שישאנה לבסוף, וכיון שלא נשאה, לא היתה כוונתו להתחייב לה בתוספת זו.
המשנה עוסקת עתה בדינו של הבא לפחות מעיקר כתובה שתקנו חכמים, האם רשאי לעשות כן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם רָצָה הבעל לפחות מעיקר כתובת אשתו, ואף אשתו מתרצה לכך, כיצד יעשה, כּוֹתֵב הוא לִבְתוּלָה שְׁטָר שֶׁל מָאתַיִם, כתקנת חכמים, וְהִיא כּוֹתֶבֶת לו הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ מָנֶה, ואף על פי שבאמת לא קיבלה דבר, מכל מקום כיון שכתבה בשובר שקיבלה מנה הרי מחלה על המנה השני, ונמצא שנשאר חיובו לה רק מנה אחד. וְכן כותב הוא לְאשתו שנשא כשהיא אַלְמָנָה מָנֶה, כתקנת חכמים, וְהִיא כּוֹתֶבֶת לו הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ חֲמִשִּׁים זוּז, ונמצא שנשאר חיובו חמישים זוז בלבד, רַבִּי מֵאִיר חולק ואוֹמֵר, כָּל הַפּוֹחֵת לִבְתוּלָה מִמָּאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מִמָּנֶה, אף אם עושה זאת בדרך כזו שאמר רבי יהודה, שמתחייב בכתובתה את הסכום שתקנו חכמים, אלא שהיא כותבת לו 'שובר' על חלק מהסכום, מכל מקום כיון שסוף סוף עבר על תקנת חכמים שתקנו לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, הֲרֵי בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת.
