משנה ט: נוֹתֵן לָהּ מָעָהּ כֶסֶף לְצָרְכָּהּ, וְאוֹכֶלֶת עִמּוֹ מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת. וְאִם אֵין נוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶסֶף לְצָרְכָּהּ, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ. וּמָה הִיא עוֹשָׂה לוֹ, מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים שְׁתִי בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל, אוֹ מִשְׁקַל עֶשֶׂר סְלָעִים עֵרֶב בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשְׂרִים סְלָעִים בַּגָּלִיל. וְאִם הָיְתָה מְנִיקָה, פּוֹחֲתִים לָהּ מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּמוֹסִיפִין לָהּ עַל מְזוֹנוֹתֶיהָ. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בֶּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. אֲבָל בַּמְּכֻבָּד הַכֹּל לְפִּי כְבוֹדוֹ:
משנה ט: משנתנו ממשיכה לפרט את חיובי הבעל לאשתו: נוֹתֵן לָהּ הבעל לאשתו מָעָה כֶּסֶף לִצְרָכֶיהָ – לדברים קטנים שהיא צריכה לקנות לעצמה. ואף שבכל ימות השבוע יכול הוא שלא לאכול עמה, אלא לתת לה את מאכליה על ידי שליש, וְאוֹכֶלֶת עִמּוֹ מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת, שהוא ליל עונה. וְאִם אֵינוֹ נוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶּסֶף לִצְרָכֶיהָ, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ – מוֹתָר מעשה ידיה, שֶׁהוֹתִירָה ועשתה יותר ממה שהיא חייבת, שייך לה. עתה מבארת המשנה מה הוא שיעור חיוב האשה במעשי ידיה: וּמַה הִיא עוֹשָׂה לוֹ – מה שיעור המלאכה שצריכה האשה לעשות, טווה היא צמר במִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים חוטי שְׁתִי בְּארץ יְהוּדָה, שֶׁהֵן משקל עֶשֶׂר סלעים בַּגָּלִיל, לפי שהמשקולות של ארץ יהודה היו כפולות משל ארץ הגליל, אוֹ מִשְׁקַל עֶשֶׂר סְלָעִים חוטי עֵרֶב בְּארץ יְהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשְׂרִים סלעים בַּגָּלִיל, לפי שהקושי לטוות חוטי 'שתי' הוא כפול מטוויית חוטי 'ערב', כיון שחוטי ה'ערב' עבים יותר וטווייתן קלה יותר. וְאִם הָיְתָה האשה מֵנִיקָה, פּוֹחֲתִין לָהּ מִמַּעֲשֶׂה יָדֶיהָ – מפחיתים לה מחיוב מעשה ידים, וּמוֹסִיפִין לָהּ עַל מְזוֹנוֹתֶיהָ. עתה חוזרת המשנה לענין שהתבאר במשנה הקודמת, לגבי המשרה את אשתו על ידי שליש, מהו שיעור המזונות שעליו לתת לה, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – באיזה אופן נאמרו שיעורי מזונות אלו, כפי שהתבארו במשנה לעיל, בְּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. אֲבָל בִּמְכוּבָּד, חייב לתת לה הַכֹּל לְפִי כְּבוֹדו.
