פרק ו, משנה א: מְצִיאַת הָאִשָּׁה, וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְבַעְלָהּ. וְירֻשָּׁתָהּ, הוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ. בָּשְׁתָּהּ וּפְגָמָהּ שֶׁלָּהּ. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר, בִּזְמַן שֶׁבַּסֵּתֶר, לָהּ שְׁנֵי חֲלָקִים, וְלוֹ אֶחָד. וּבִזְמַן שֶׁבַּגָּלוּי, לוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים, וְלָה אֶחָד. שֶׁלּוֹ, יִנָּתֵן מִיָּד. וְשֶׁלָּהּ, יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע, וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת:
פרק ו, משנה א: מְצִיאַת הָאִשָּׁה – מציאה שמצאה האשה, באופן שהדין הוא 'הרי אלו שלו', וּמַעֲשֶׂה יָדֶיהָ, הרי הם שייכים לְבַעֲלָהּ, וכפי שהתבאר לעיל תקנו זאת חכמים תמורת חיוב הבעל לזון את אשתו כל ימיה. וִירוּשָׁתָהּ – אם ירשה האשה ממון, כגון שמת אביה ולא הניח בנים, הרי הקרן עצמה שייכת לאשה, והוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֶּיהָ – כל זמן שהיא חיה מקבל הבעל את פירות הנכסים הללו. בָּשְׁתָּהּ וּפְגָמָהּ – אם חבל בה אדם והתחייב לשלם לה דמי בושת, ודמי נזק, כפי שהופחת שווייה מחמת החבלה, הרי דמים אלו שֶׁלָּהּ. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, יש חילוק בדבר, בִּזְמַן שֶׁהחבלה היא בְּסֶתֶר – במקום מוסתר שבגופה, לָהּ שְׁנֵי חֲלָקִים – שני שליש, וְלוֹ חלק אֶחָד. בִּזְמַן שֶׁהחבלה בְּגָלוּי, שיש לו גם כן בושת בדבר, ועוד, שהיא מתגנה בפניו מחמת החבלה, לוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים, וְלָהּ אֶחָד. מוסיפה המשנה, את החלק שֶׁלּוֹ, יִנָּתֵן לו מִיָּד. ואילו החלק שֶׁלָּהּ, הרי הוא ככל נכסיה של האשה, שהקרן שלה והבעל מקבל את הפירות, ולכן יִלָּקַח בּוֹ קַרְקַע – יקנו קרקע באותם מעות, וְהוּא – הבעל, אוֹכֵל את הפֵּירוֹת כל ימי חייה.
