משנה ב: מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב וְיוֹרְשִׁין, וְהָיָה לוֹ פִקָּדוֹן אוֹ מִלְוָה בְּיַד אֲחֵרִים, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ לַכּוֹשֵׁל שֶׁבָּהֶן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין מְרַחֲמִין בַּדִּין אֶלָּא יִנָּתְנוּ לַיּוֹרְשִׁין, שֶׁכֻּלָּן צְרִיכִין שְׁבוּעָה וְאֵין הַיּוֹרְשִׁין צְרִיכִין שְׁבוּעָה:
משנה ב: מִי שֶׁמֵּת, וְהִנִּיחַ אִשָּׁה התובעת כתובתה, וּבַעַל חוֹב התובע את תשלום חובו, וְיוֹרְשִׁין הרוצים לירש את כל נכסיו, וְהָיָה לוֹ פִּקָּדוֹן אוֹ מִלְוֶה בְּיַד אֲחֵרִים, ואין די באותו ממון לשלם גם את כתובת אשתו וגם את דמי חובו, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ המעות לַכּוֹשֵׁל שֶׁבָּהֶן, [יש אומרים שהכוונה לאשה, שהיא החלשה שביניהם, ואין לה כח לחפש אחר נכסים משועבדים. ויש אומרים שהכוונה למי ששטרו מאוחר יותר, שאינו יכול לגבות מנכסים משועבדים שקדם שעבודם לחובו], ואף על פי שהבא לגבות מנכסי יתומים יכול לגבות רק קרקע, ולא מעות או מטלטלין, כיון שכאן לא היה הממון בידם בזמן מיתת האב, אלא ביד אחרים, סובר רבי טרפון שניתן לגבותו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין מֵרַחֲמִין בַּדִּין, לומר שהכושל יטול את הממון, אֶלָּא יִנָּתְנוּ כל מעות המלוה או הפקדון לַיּוֹרְשִׁים, והטעם לכך, כיון שֶׁכּוּלָּן – האשה התובעת כתובתה, והבעל חוב התובע את דמי חובו, צְרִיכִין שְׁבוּעָה כדי לגבות את חובם מנכסי יתומים, וְאֵין הַיּוֹרְשִׁין צְרִיכִין שְׁבוּעָה כדי לקבל את ירושת אביהם, ונמצא שכוחם בנכסי האב עדיף מכח הבעל חוב והאשה, ולכן ניתנים להם המלוה או הפקדון.
