משנה ז: הַפּוֹגֶמֶת כְּתֻבָּתָה, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. עֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְרוּעָה, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים וּמִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִין וְשֶׁלֹּא בְּפָנָיו לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה:
משנה ז: משנתנו מביאה אופנים שונים שבהם הבא לגבות ממון מחבירו צריך שבועה [ונקטה המשנה דוגמאות אלו באשה הבאה לגבות כתובתה, אך הוא הדין בכל מלוה הבא לגבות את חובו מהלוה]: הַפּוֹגֶמֶת כְּתוּבָּתָהּ – אשה הבאה לגבות כתובתה, אך מודה היא שחלק מהכתובה כבר נפרע, וממילא אף לדבריה שטר הכתובה שבידה 'פגום' הוא, אלא שהיא טוענת שהשאר לא נפרע, ואילו הבעל טוען שכל השטר נפרע, לֹא תִּפָרַע – לא תגבה אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. עֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְּרוּעָה, והיא מכחישתו וטוענת שלא נפרעה, אף שמן התורה אין עד אחד מחייב שבועה אלא את הנתבע, ולא את התובע, מכל מקום תקנו חכמים שגם היא לֹא תִּפָרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. באה האשה לגבות כתובתה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים, הנמצאים ביד הלקוחות שקנאום מהבעל, ונכסים אלו משועבדים לכתובתה, וְכן אם באה לגבות מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, וְהַנִּפְרַעַת – הבאה לגבות כתובתה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, לָא תִּפָרַע אֶלָּא בַּשְּׁבוּעָה.
